אנסטסיה דאגה. המסעדה הייתה שוב שקטה מאוד, והיא לא הרוויחה מספיק טיפים. בנוסף, הקורס שלה עלה לה יותר ממה שציפתה, בגלל ספרים, ציוד וכו' שהייתה צריכה לקנות. היא ניסתה כמיטב יכולתה להיות נעימה לכל הלקוחות, אבל היו מעטים מדי מהם כדי שתוכל להרוויח את הסכום שהייתה צריכה.

בזמן שניגבה את השולחנות הפנויים, נותר רק לקוח אחד – איש עסקים באמצע שנות השלושים לחייו שהגיע באיחור. זה לא הפריע לה, שכן אנשים כמוהו בדרך כלל נותנים טיפים טובים, אז היא וידאה שהיא קשובה אליו במיוחד. הוא סיים את הקינוח והקפה שלו, היא הלכה לשולחנו.

"האם יהיה עוד משהו אדוני?" היא שאלה. המבטא שלה היה רוסי מובהק, אבל עם גוון סקסי מאוד.

"לא תודה, הכל היה בסדר גמור".

הוא הסתכל סביב המסעדה הנטושה, ואז הוסיף:

"מה דעתך לבלות איתי את הלילה – תמורת 500?", "זה יותר ממה שאת מרוויחה כאן!"

אנסטסיה הייתה המומה.

"לעזאזל, אני לא זונה – לכי תמצא לעצמך מישהי אחרת!" היא התפרצה והתרחקה מהשולחן.

"אוקיי, אני מבין, אבל אשאיר את הכרטיס שלי, אם תשנה את דעתך, אני בעיר כל השבוע".

הוא השאיר מזומן כדי לשלם את החשבון שלו ועוד מספיק לטיפ של 20 – הכי טוב כל השבוע. אנסטסיה צפתה בו עוזב. הוא לא היה לא מושך, גבוה, רזה ונראה כאילו הוא מבלה זמן בחדר הכושר. אנסטסיה פינתה את שולחנו, אספה את המזומן ואת הכרטיס שלו, הלכה לקופה והזינה את העסקה. היא הסתכלה על הכרטיס שלו ועמדה לזרוק אותו, אבל משהו עצר אותה והיא החליקה אותו לכיסה.

הכל נגמר, אז היא נעלה את הדלת ויצאה החוצה כדי לראות את לואיג'י, הבעלים השמן בגיל העמידה שאשתו הטרידה אותו וטינה בלונדינית רוסייה מושכת בת 20 שעבדה במקום ליד אחת מאותן דירות דיסקרטיות .

"נגמר לואיג'י, האחרון הלך ונעלתי".

לואיג'י לא נראה מאושר.

"אנה, תקשיבי, את ילדה טובה ואת עובדת קשה מאוד, אבל העסקים לא כל כך טובים כרגע, דיברתי על זה עם אשתי ואני חושש שאנחנו צריכים לשחרר אותך".

ב