איזבלה נולדה בקוצ'הבמבה, עיר שקטה עם הרים ברקע ועתיד מוגבל. כשהייתה בת 21, אביה נפטר במפתיע, והחובות של המשפחה צצו מכל פינה. היא עזבה את הלימודים והחליטה לנסוע ללה פאס, העיר הגבוהה והסואנת, עם תקווה אחת – לפרנס את אמה ואחותה הקטנה.

בהתחלה היא ניסתה הכל – עבודה בקיוסק, ניקיון בבתי עשירים, אפילו מלצרות במסעדה בטיילת. אבל הכסף לא הספיק. באחת ההפסקות, אישה בשנות השלושים לחייה נגשה אליה. היא לבשה בגדים יוקרתיים, התנהגה כאילו היא שייכת למקום אחר. "יש דירה דיסקרטית ," היא אמרה, "שקטה, בטוחה. עם נשים כמוך. לא כמו ברחוב."

איזבלה ידעה מה זה אומר. אבל לפעמים הצורך חזק מהשיפוט.

הדירה הייתה בדירה גבוהה בלב העיר, צופה על העיר כולה. שם, בעולם נפרד שבו נשים לובשות מסכות של ביטחון, איזבלה הפכה לאישה אחרת. שקטה, מחושבת, אבל עמוק בפנים – נשארה רגישה. כזו ששומרת את הציורים שלה במחברת חבויה בתיק, ומקשיבה לאלבומים ישנים של סילביו רודריגס בסתר.

ואז הופיע חואן מיגל.

הוא היה מוזיקאי, שהגיע בליווי חבר, אבל סיים את הערב לבד איתה – לא במובן הרגיל. הוא לא נגע בה. רק ביקש לדבר. הוא שאל אותה אם היא אוהבת מוזיקה, והיא ענתה "אני מציירת". הוא חייך. "אני מלחין שירים לאנשים שאני פוגש. אולי אכתוב שיר גם עלייך."

הם התחילו להיפגש מחוץ לדירה – תחילה בבתי קפה קטנים, אחר כך בפארקים של העיר. הוא לימד אותה לנגן על צ'אראנגו, והיא הראתה לו את הציורים שלה. הוא לא שאל שאלות, לא דרש הסברים. הוא רק ראה אותה – מעבר לכל מה שהיא ניסתה להסתיר.

כשאמא שלה התקשרה לספר שהחוב האחרון שולם, איזבלה הרגישה משוחררת בפעם הראשונה. היא עזבה את הדירה בלי טקס, בלי מכתב פרידה. היא עברה לגור עם חואן מיגל – לא כ"עובדת", אלא כאישה שאוהבת, יוצרת, ונושמת סוף־סוף בגובה שהיא בחרה בעצמה.

בסטודיו הקטן שלהם, מעל רעשי העיר ורוח ההרים, איזבלה ציירה ציור חדש: שתי דמויות רוקדות על גג, כשמאחוריהם נוף של לה פאס באור שקיעה.