סופיה הגיעה מאינדיבידואל בואנוס איירס עם מזוודה אחת ומבטא שמעולם לא הצליחה להשתיק. בת עשרים וחמש, עם שיער שחור ארוך ועיניים חומות עמוקות, היא עזבה מאחוריה משפחה שבורה וחובות של אב שהפסיד בקזינו. היא לא חלמה להיות נערת ליווי, אבל התעשייה הזו — בייחוד בדירות דיסקרטיות בתל אביב — הבטיחה כסף מהיר ואנונימיות שבארגנטינה לא הייתה לה.

הדירה הראשונה הייתה ברחוב קטן בשכונת הדר יוסף, מבנה ישן עם מעלית שורקת ודלתות מחופות בנייר מודעות. סופיה נכנסה לחדר שכורה עם מיטה זוגית, מיטלטלת לבנה, ומנורת שולחן עם נורה עמומה. זה היה הבית החדש שלה, לפחות לכמה חודשים.

היא עבדה בשבתות, כשהעיר הייתה שקטה יותר והלקוחות היו מגיעים ממסיבות סוף השבוע או מבתים שבהם לא יכלו לדבר על מה שמעורר אותם. סופיה למדה מהר את הקודים: איך לפתוח דלת בלי להיראות במצלמות, איך לדבר בטלפון בקול רך אבל ברור, איך לזהות לקוח שיכול להפוך למסוכן ואיך להיפטר ממני לפני שמאוחר מדי.

הדירות דיסקרטיות בתל אביב היו רשת שלמה של מקומות כאלה — דירות שכורות שנוהלו על ידי סדרנים שקיבלו אחוז מהכסף וסיפקו הגנה מינימלית. הם שלחו לסופיה הודעות עם שעות וכתובות, ולפעמים עם תיאורים קצרים של מה הלקוח מחפש. "גבר מבוגר, רוצה שיחה," כתבו פעם. "צעיר, עסוק, רק עיסוי," כתבו בפעם אחרת.

סופיה למדה עברית מהטלוויזיה, מהרדיו, מהלקוחות שביקשו לדבר איתה. היא למדה לומר "כן, אני מבינה" ו"רגע, בבקשה" ו"זה עולה מאתיים שקל". היא למדה את המחירים השונים — מה עולה יותר, מה נכלל, מה היא מוכנה לעשות ומה לא. היא קבעה גבולות ברורים, ולרוב הלקוחות כיבדו אותם. אלו שלא, היא שלחה החוצה בקול יציב שפילה אותם יותר מכעס.

בלילות, כשהדירה התרוקנה והיא שכבה לבד על המיטה הזרה, סופיה חשבה על בואנוס איירס. על האם שלה שבוודאי שאלה לאן היא נעלמה. על החברים מהשכונה שהאמינו שהיא עובדת במלון בתל אביב, מלצרית או מנקה. היא חשבה על הגשם שיורד שם עכשיו, בעונה ההפוכה, ועל השמש הקופחת של ישראל שכוויתה את עורה.

אבל היא גם חשבה על הכסף שחסכה — אלפי דולרים בחשבון בנק בספרד, כסף שיום אחד יאפשר לה לפתוח בית קפה קטן או ללמוד משהו אחר. היא חשבה על החופש שהעבודה הזו נתנה לה, על כך שאף אחד לא מכתיב לה מתי לקום ומתי ללכת. היא הייתה עצמאית, במובן מסוים, אפילו אם העבודה עצמה הייתה שכירה בדירות זרות.

יום אחד הלקוח שלה היה צעיר, בן גילה בערך, עם עיניים ירוקות וחיוך עצוב. הוא סיפר שהוא עובד בהייטק, שהוא בודד, שהוא לא יודע איך לדבר עם נשים בחיים האמיתיים. סופיה האזינה לו במשעה שעה, ואז הם שכבו יחד, ואחר כך הוא בכה בכתפה. "אני מרגיש כל כך בודד," הוא אמר. סופיה ליטפה את שערו והבטיחה לו שכולם בודדים, שזה בסדר.

כשהוא עזב, היא ישבה במיטה והביטה בנורה העמומה. היא חשבה על כל הגברים שבאו ועזבו, כל הסודות שהשאירו אצלה, כל הבדידות ששילמו לה כדי שתחזיק רגע. היא לא ידעה אם זה עבודה טובה או רעה, אם היא ניצלה או מנצלת, אם היא קורבן או יזמית.

היא ידעה רק שבבוקר ישלחו לה הודעה חדשה עם כתובת חדשה, ושהיא תקום, תתקלח, תתאפר, ותלך. כי זו הייתה החיים שהבחרה, לעכשיו, בדרך לאיזשהו מקום אחר שעוד לא יכלה לראות.