זה התחיל בלחישה. שיחת לילה אחת בטלפון, כשהחום של יולי נכנס מהחלון הפתוח כאילו יש לו רישיון. מיכל הייתה כבר שבועיים בלי עבודה, אחרי שהמקום שעבדה בו — דוכן פיצה בקניון — נסגר פתאום בגלל קנסות. אבא שלה בקושי עבד מאז הקורונה, ואמא שלה הייתה צללית בבית. היא התחילה להבין שאם היא רוצה משהו — אפילו דברים בסיסיים — היא תצטרך למצוא דרך.
נויה שלחה לה הודעה באינסטגרם:
"יש לי משהו להציע לך. תכלס כסף טוב. אבל זה לא מתאים לכולן."
מיכל לא שאלה הרבה. היא לא הייתה נאיבית, והיא גם לא הייתה שופטת. אם יש כסף על השולחן, והיא זו שצריכה להחליט אם לקחת אותו — היא תחליט.
הן נפגשו בבית קפה קטן ליד התחנה המרכזית. נויה הייתה לבושה פשוט, ג’ינס וגופייה לבנה, אבל עם ביטחון של מישהי שיודעת מה היא שווה.
"יש דירה בחיפה, שקטה, נקייה. מגיעות לשם רק מי שאנחנו סומכות עליהן. את מקבלת את הלקוחות שלך לבד, הכל בטוח, בלי הפתעות. משלמים במזומן. אם את טובה בזה — זה יכול להיות אלפיים ביום." כן דירה דיסקרטית בחיפה.
מיכל הסתכלה על נויה. לא היה בה כלום מהסטיגמה שמדביקים בדרך כלל לנשים כאלה. היא לא נראתה שבורה או מנוצלת. להפך. היא הייתה חדה. בשליטה.
"ומה איתך? את עוד שם?"
"פחות. אני כבר בצד של הטלפונים. עושה מיון, בודקת לקוחות. סומכים עליי." נויה ליטפה את כוס הקפה שלה באצבעות ארוכות. "אם תיכנסי, תיכנסי כמו שצריך. תביני חוקים, תדעי גבולות."
מיכל לא ענתה באותו רגע. אבל היא ידעה שתענה. כשאין לך ברירה, אתה מתחיל להתנהג כמו מי שכן יש לו ברירה. זה לא טריק — זו אסטרטגיה.
הדירה הייתה ברחוב הרקפות, קומה שנייה, תריסים תמיד מוגפים. אף אחד מהשכנים לא שאל שאלות. בדלת לא היה שלט. בפנים, ריח של ניקיון חריף עם נגיעות של בושם נשי יקר.
ביום הראשון, מיכל לא עבדה. רק הקשיבה. ראתה איך זה מתנהל. הדירה נראתה כמו כל דירה רגילה — ספה אפורה, טלוויזיה, מטבח קטן עם קפה שחור חזק ובקבוקוני מים קרים. אבל בחדרים — שם היה הסיפור.
נויה הכירה לה את תמר. "היא בת 22, כבר שנה פה. חכמה, יודעת לשים גבול. תלמדי ממנה."
תמר לא שיחקה משחקים. דיברה ישר, בלי מילים מיותרות.
"הלקוחות זה לא הבעיה. הבעיה זה את. אם תאבדי שליטה — הם ירגישו. תזכרי, את זו שמובילה. לא משנה מה הם חושבים."
בלילה הראשון, מיכל רק שמעה. צעדים במסדרון, קולות מהחדר. אף פעם לא צעקות, לא דרמה. רק קולות חיים בתוך דירה סגורה, בזמן שהעולם בחוץ המשיך להסתובב בלי לדעת כלום.
אחרי שבוע, מיכל כבר קיבלה את הלקוח הראשון. הוא היה בן חמישים בערך, עם ריח של אפטרשייב כבד מדי ועיניים עייפות. לא דיבר הרבה. רק נתן את המעטפה, התיישב, והביט בה.
היא הייתה בטוחה שתתרגש. אולי תיבהל. אבל זה לא קרה. היא התנתקה, עשתה מה שסיכמה עם עצמה מראש, שמרה על כללים. כשהוא יצא, היא נשארה לבד, נשמה עמוק — וסידרה את הסדין כאילו זה היה עוד יום רגיל בעבודה.
באותו לילה היא לא הצליחה לישון. לא כי היה לה קשה — אלא כי הבינה שהיא יכולה להמשיך. היא ראתה את הסכום בארנק, ורק חשבה: "אני יכולה לשלוט בזה. לפחות בינתיים."
שלושה חודשים עברו. מיכל עבדה שלושה ערבים בשבוע. בין לבין, היא חזרה ללימודים — פסיכומטרי, קורס במתמטיקה. היא שילמה חובות של אמא שלה, קנתה מחשב חדש, התחילה לחסוך.
אבל הדירה התחילה להשתנות. תמר פרשה — התחיל קשר עם מישהו, רצתה “לצאת מזה בזמן”. מיכל לא שפטה אותה. רק הרגישה שהנה, עוד מישהי הצליחה להסתובב החוצה בלי להתרסק.
במקום תמר הגיעה סיוון. בת 19, עם עיניים גדולות מדי וקול מתוק מדי. היא באה מהקריות, אחרי שנזרקה מהבית. נויה קיבלה אותה בלי לחשוב פעמיים. אבל מיכל הרגישה מהר שמשהו לא יושב טוב.
סיוון שיחקה אותה חזקה, אבל לפעמים הייתה נעלמת לשירותים חצי שעה, יוצאת עם עיניים לחות. היו לקוחות שהיא לא סירבה להם, גם כשביקשו דברים מחוץ לגבול.
מיכל ניסתה לדבר איתה. "את קובעת את החוקים. לא הם."
סיוון חייכה חיוך קטן, לא בטוח. "קל לך להגיד. את לא גרה ברחוב."
לילה אחד, מיכל חיכתה לסיוון שתסיים. אבל הלקוח לקח זמן. יותר מדי זמן. הדלת הייתה נעולה. נויה ניסתה להתקשר — אין מענה.
מיכל דפקה בדלת. "סיוון? הכול בסדר?"
קול חלש ענה: "כן… תני לי עוד דקה."
כשהלקוח יצא — הוא חייך, רגוע, כאילו כלום. סיוון נשארה בחדר, ישובה על הקצה של המיטה, עיניים מזוגגות. היא לא אמרה מילה.
מיכל הסתכלה על נויה.
"זה לא עובד. היא לא מתאימה לזה. זה לא משחק."
נויה שתקה רגע. אחר כך רק אמרה:
"את צודקת. אבל היא לא תלך עד שיהיה לה לאן."
בסוף זה קרה. סיוון נעלמה יום אחד. לא ענתה לטלפון, לא חזרה להודעות. נויה ניסתה לברר, אבל כלום. מיכל המשיכה לבוא, אבל משהו השתנה. היא כבר לא הרגישה שליטה. היא הרגישה מחנק. כאילו הקירות של הדירה הפכו צרים יותר.
יום אחד היא קמה בבוקר, הסתכלה על עצמה במראה — והבינה שהיא עייפה. לא מהעבודה. מההעמדת פנים. היא כבר לא ידעה איפה נגמרת היא ומתחילה הדמות שהיא מגלמת בחדרים האלה.
בערב היא הגיעה לדירה, חיכתה שנויה תתפנה, ואמרה לה:
"אני מסיימת. אני לא נשברת, כן? אבל מספיק לי."
נויה הנהנה. היא לא ניסתה לשכנע. אולי הבינה שככה זה עובד — מי שמספיק חדה, יודעת גם מתי לעצור.
מיכל חזרה לחיים האזרחיים. היא עבדה בבר, שכר מינימום, אבל בלי מסכות. היא למדה. היא לא סיפרה לאף אחד, לא הסבירה. לא הרגישה שהיא צריכה.
לפעמים, כשהייתה שומעת צעדים במסדרון של הבניין, או רואה מישהי ברחוב עם תיק קטן ועיניים מכוונות — היא הייתה חושבת על הדירה ברחוב הרקפות. על תמר, על סיוון, על עצמה.
היא לא התחרטה. אבל היא גם לא רומנטית לגבי זה.
היא פשוט חיה עם זה — כמו עוד סיפור מהחיים, שלא תמיד אפשר לספר בקול רם.