אחרי שמיכל עזבה את הדירה, היא לא דיברה עם נויה כמעט בכלל. לא בגלל ריב. פשוט שתיהן הבינו שמה שהיה — נגמר. כמו פרק בספר שאין טעם להמשיך לדפדף בו.
אבל אז, חודשיים אחרי, מיכל קיבלה הודעה.
"ראיתי אותך בקפה בנווה שאנן. היית לבד. זה עוד רלוונטי?"
זו הייתה נויה.
מיכל חייכה. היא באמת הייתה שם, לבד, עם ספר פתוח וכוס אספרסו. היא לא ענתה מיד. חיכתה שעתיים, אולי שתבחן את עצמה.
בסוף כתבה:
"אולי. מה את מציעה?"
הן נפגשו שוב, כמו פעם, אבל הפעם לא היה שום דיבור על עבודה. רק שתיהן, באמצע יום רגיל. נויה נראתה אחרת. פחות מאופרת, יותר עייפה, אבל עם מבט רך יותר.
"מה איתך?" שאלה מיכל.
"סגרנו את הדירה הדיסקרטית בחיפה . לא היה שווה את זה יותר. יותר מדי בלאגן, יותר מדי סיכון."
"וזה חסר לך?"
"לא. האמת שלא. זה היה שלב. אבל כשזה נגמר, נשאר שקט."
הן שתקו רגע. היה משהו אחר ביניהן עכשיו. פחות מסכה. נויה שיחקה פחות דמות. מיכל הרגישה שהיא לא צריכה להחזיק שריון.
"בואי נלך לטייל קצת," נויה אמרה.
מיכל הסכימה.
בערב הן מצאו את עצמן על החוף, נעליים בידיים, רגליים במים.
"לא חשבתי שניפגש שוב," אמרה נויה.
"אני דווקא קיוויתי שכן," מיכל אמרה, ישר, בלי לעגל פינות.
נויה צחקה, מופתעת. "תמיד היית ככה ישירה?"
"רק כשאני לא מפחדת."
"ואת לא?"
"לא ממך."
מהר מאוד זה הפך לשגרה. לא משהו דרמטי. הן היו נפגשות פעם בשבוע. אחר כך פעמיים. שיחות, אוכל, טיולים קטנים. בלי לחץ. בלי הגדרה. מיכל הרגישה שהעולם לא צריך לדעת. זה לא היה סוד — זה פשוט היה שלה.
נויה התחילה להיפתח. סיפרה איך הגיעה לזה, איך ניסתה להחזיק משפחה שהתפוררה, ואיך הבינה שמצאה בית בדירה של אחרות, עד שזה הפסיק להיות מקום בטוח.
"ואת?" שאלה.
מיכל לא סיפרה הכול. אבל סיפרה מספיק.
"איבדתי כיוון. רציתי שליטה. ואצלך הרגשתי שיש לי אותה. אפילו אם זה היה רק אשליה."
נויה הסתכלה לה בעיניים. "זה לא היה רק אשליה."
יום אחד, אחרי לילה אצל נויה, מיכל קמה מוקדם. היא הביטה בה ישנה — השיער קצת פרוע, היד על הכרית, כמו ילדה שמצאה רגע של שקט.
היא חשבה:
"לא ביקשתי אהבה. אבל אולי היא באה לבד. בלי לדרוש."
נויה התעוררה, פקחה עין אחת, חייכה.
"מה את מסתכלת?"
"בודקת אם זה אמיתי."
"ומה החלטת?"
"שאת לא נעלמת, אז כנראה שכן."
הן לא הפכו זוג עם שלטים. לא העלו תמונות לאינסטגרם. לא שינו סטטוסים. אבל הן היו שם. אחת בשביל השנייה. כשהיה קשה — הן לא נבהלו. כשהיה קל — הן לא מיהרו לברוח.
מיכל הרגישה שמה שלא יקרה — היא לא תצטער. לא על העבודה, לא על הדרך, לא על מי שפגשה. כי מכל המקומות הכי אפלים, דווקא שם — באה אליה מישהי אמיתית.
והדירה ברחוב הרקפות?
היא נשארה רק זיכרון. לא רומנטי. לא טראגי. פשוט מקום שבו שתי נשים חיו, נאבקו, ובסוף — מצאו זו את זו.