קוראים לו גורל, והוא קובע את כל מה שקורה בחיינו, מהדבר הקטן לדבר הגדול ביותר.
הוא מפגיש בין אנשים שמגיעים מעולמות שונים, מטלטל את חייהם וגורם לדברים לא צפויים לקרות.

כשאריאל גולן הלכה עם אחיה הקטן וחברתה הטובה למשחק כדורגל באצטדיון בלומפילד, היא לא תיארה לעצמה שהערב הזה, שנראה כל כך תמים — יהפוך לנקודת המפנה בחייה.

היא בכלל לא אוהבת כדורגל. באה רק כי הבטיחה לאחיה, אדם, בן ה-9, לקחת אותו לראות את הקבוצה האהובה עליו. אבל כשהמוזיקה באצטדיון עלתה והקהל התעורר בשאגה, היא מצאה את עצמה נסחפת ברוח האנרגיה.

הם ישבו ביציע המזרחי, שורה 6. כשהגיעה למחצית, היא קמה לקחת שתייה וחטיף לאדם. תור ארוך השתרך בדוכן, והיא כמעט ויתרה – עד ששמעה קול גברי לצידה:
"אם זה יעזור לך, אני מוכן לשמור לך מקום בתור, העיקר שלא תברחי."
היא הסתובבה וראתה אותו — גבוה, שחום, חיוך עם גומה בצד שמאל, וכובע של מכבי תל אביב.

היא חייכה, מופתעת מעצמה.
"תודה, אבל לא נראה לי שאתה הבעלים של התור."

"לא, אבל אני יודע לזהות מישהי שמגיעה לפה רק בגלל אח קטן," הוא קרץ.
"זה כל כך שקוף?" שאלה, מנסה להסתיר את הסומק.

"היית היחידה שצילמה את היציע ולא את המשחק," הוא צחק.

שמו היה רועי. סטודנט למשפטים, גר בתל אביב, במקור מחיפה. הוא לא היה הטיפוס שלה בכלל — יותר מדי בטוח בעצמו, יותר מדי קליל. אבל היה בו משהו מרגיע. אמיתי.

הם דיברו כמה דקות, ואז היא חזרה למקום שלה. הוא הציע לה להצטרף אליו ולחברים שלו במחצית השנייה. היא היססה… ואז עשתה משהו שלא תכננה — הסכימה.

בסיום המשחק, כשהקהל התפזר, רועי הציע ללוות אותם לרכב.
"השכונה פה קצת… פחות סימפתית בלילות," הוא הסביר.

כשהגיעו, הוא הושיט לה פתק.
"אם תרצי לראות משחק אמיתי, כזה שבאמת תתענייני בו… אני פה."

אריאל עמדה שם רגע ארוך, בוהה בפתק.
בדרך כלל היא לא עונה. בדרך כלל היא לא בונה על מפגשים אקראיים.
אבל הפעם… משהו בלב לחש לה – אולי דווקא הפעם, זה הגורל.

הטלפון שכב על השולחן לידה כל הבוקר.
היא המשיכה בשגרה: קפה, תיק לעבודה, טרמינל בתחנה המרכזית, ואז משרד עיצוב קטן בלב תל אביב.
אבל משהו לא נתן לה מנוחה.

הפתק ההוא…
המספר ההוא…
והמשפט הזה — "לפעמים כדאי לתת לגורל צ'אנס." ממש כמו ביקור באחת מאותן דירות דיסקרטיות.

אריאל לא אהבה סיכונים. היא אהבה שליטה, תכנון, רשימות.
היא לא מאלה ששולחות הודעות לגברים שפגשה ביציע של משחק כדורגל.

ובכל זאת, אחרי הצהריים — בדיוק ברגע שבו השמש נשברה על חלון המשרד ושטפה את הרצפה באור רך — היא פתחה את הנייד והקלידה:

"היי, זו אריאל. מהמשחק אתמול.
לא יודעת אם זו אני שמפנה מקום לגורל, או שהגורל הפנה לי את הדרך…
רוצה קפה? בלי קהל של 20 אלף איש הפעם 😅"

ההודעה נשלחה. הלב שלה דפק.

כעבור דקה – בדיוק שישים שניות ארוכות מדי – הופיעה ההודעה חזרה:

"אריאל 🙂 חיכיתי שתכתבי.
קפה – כן.
קהל – תלוי אם נלחץ אחד מול השנייה 😉
מה דעתך על שישי בבוקר, בפלורנטין?"

היא חייכה אל המסך כאילו מישהו אמר לה משהו סודי ונעים.

שישי הגיע מהר יותר משתכננה. היא התלבשה פשוט: ג’ינס בהיר, חולצה לבנה, שיער בקוקו.
לא רצתה להיראות כאילו השקיעה, אבל… השקיעה.

הוא חיכה לה בפינה של קפה קטן, שולחן חיצוני, שני הפוך כבר על השולחן.
"הזמנתי לך מראש. מהמר על קפה הפוך וחלב סויה. טעיתי?"
"וואו… לא. קצת מלחיץ שאתה מדויק כל כך," היא צחקה.

והם דיברו.

על עבודה, על משפחה, על אכזבות, על תקוות. על הבחירה ללמוד עיצוב, על הרצון שלו להיות עורך דין ולא עורך דין כמו כולם.
על אהבה – הם דיברו בעקיפין. דרך סיפורים, לא ישירות.

ואז, כשהיא קמה ללכת, הוא אמר משהו שתפס אותה לא מוכנה:
"אני לא מאמין במקרה. אבל אני מאמין בתחושות. ותחושה שלי אומרת שאת לא סתם הופעת."

בדרך הביתה, ברמזור שבין פלורנטין ליפו, היא הרגישה את זה לראשונה:
משהו חדש מתחיל.
לא סיפור בטוח.
לא סוף ידוע.

אבל משהו שאולי – רק אולי – שווה להניח את הלב על השולחן בשבילו.