בפאתי באר שבע, בעיר שנראית שקטה על פני השטח, פעל רשת סודית של דירות דיסקרטיות. אף אחד לא דיבר על זה בקול רם, אבל כולם הכירו מישהו שמכיר מישהו. הדירות היו פזורות ברחובות צדדיים, מאחורי חניונים נטושים, בבניינים שנראו רגילים לגמרי.

רועי, בן שלושים ושתיים, מתכנת עצמאי, שמע על זה במקרה. ערב אחד, אחרי תקופה ארוכה של עבודה אינטנסיבית ובדידות, הוא מצא את עצמו גולש בפורום מקומי. מישהו כתב:
"כשאתה רוצה לברוח בלי שאף אחד ישאל שאלות – חפש דלתות בלי שמות."

זה סיקרן אותו. לא מתוך חיפוש אחר ריגושים זולים, אלא מתוך סקרנות טהורה. למחרת בערב, הוא נסע לשכונה שנראתה לו כמו המקום המתאים – רחוב אילנות. שם, בין מכולת סגורה ומכבסה עייפה, הוא ראה דלת אפורה, בלי מספר, בלי תיבה, רק פעמון קטן.

הוא הקיש שלוש פעמים, כמו שכתבו לו. הדלת נפתחה לרווחה, ובפנים חיכתה לו דירה מרוהטת בפשטות. אור רך. ספה ירוקה. מוזיקה שקטה. נערה בשם מיקה קיבלה את פניו, לבושה פשוט, מחייכת. "אין שאלות, אין ציפיות," היא אמרה. "כאן אתה פשוט אתה."

רועי נשאר שם שעתיים. הם דיברו. על מדבר, על לילות חמים, על איך כל אחד מחפש פינה קטנה לברוח אליה, גם אם רק לזמן קצר. לא היה ביניהם כלום מעבר לשיחה, אבל הוא יצא משם אחרת – כאילו השאיר את המשקל היומיומי מאחור.

במהלך השבועות הבאים, רועי למד שהדירות האלה הן לא מה שחשב. הן לא היו מקום רק לפגישות סודיות. הן היו תחנות מילוט – לאנשים שחיפשו שקט, סודיות, או רגע קצר להיות מישהו אחר.

בדירה אחת בשדרות, מורה לתיכון נהגה לשבת עם עצמה, לכתוב יומן שאיש לא יראה. בדירה אחרת באשקלון, חייל משוחרר בנה מודלים של רובוטים מפלסטיק. באשדוד, סטודנטית לאמנות ציירה קירות שלמים בצבעים זוהרים, כי בביתה אסרו עליה לכלכך.

הדירות האלה הפכו לרשת של חיים כפולים. בלי שמות אמיתיים, בלי עקבות. כל אחד השאיר את עצמו בכניסה, נכנס חדש, ויצא טעון מחדש. היה קוד: שמור על המקום, שמור על הסוד, השאר את האגו בחוץ.

אבל כמו כל דבר סודי, גם כאן היה מי שניסה לנצל את זה. יום אחד, הופיע בעיר מישהו שלא הבין את הכללים. סוחר חלקלק שניסה להפוך את הדירות לעסק רווחי – לפרסם, למשוך תיירים. האיזון העדין נשבר.

רועי ראה את זה קורה. הוא ידע שאם לא יתערב, כל הקסם ייהרס. יחד עם מיקה ועוד כמה מהמבקרים הקבועים, הם בנו תוכנית: לאיים בחרם. להדליף לשכנים. להפוך את הדירות לבלתי אטרקטיביות עבור זרים.

בתוך חודש, הסוחר עזב. נשארה רק הרשת המקורית, מחוזקת, שקטה יותר מתמיד.

רועי המשיך להגיע, פעם בשבוע. לא כי ברח ממשהו, אלא כי מצא משהו חדש – מקום שבו אין תוויות, אין ציפיות, רק פינה של אמת באמצע המדבר.