"אז אתה מתכוון להשלים את ההפסדים שלך, איכשהו, לפני שהוא יגלה?"

 

"כן," היא נאנחה, "אני חייבת. למרבה המזל, הוא לא מעוניין בצד הכסף. הוא משאיר את הכל לי".

 

כשהיא התלבשה, החלקתי לה את הכסף. לימור חייכה כשלקחה את זה,

 

"טוב, זה יותר משליש. אנחנו יכולים להמשיך את ההסדר הזה לשארית, למה להדביק את זה על השולחנות כאן? הם מוערמים נגדך, אתה יודע."

 

"לא יהיה קל להסביר את היעדרותי בן לילה," ענתה לימור, "למרות שאני חייבת לומר, זה מפתה."

 

"אתה אוהב את זה, איך שהשתמשתי בך. עוד שם מאיפה זה בא." ואז הוספתי "דרך מהנה להשלים את השאר" הזכרתי לה.

 

היא הסמיקה והסתובבה, אז פשוט נהניתי לצפות בה כשהיא מתאפרת, ויכולתי לראות שהביטחון העצמי שלה חזר.

 

לימור הלכה לפניי במסדרון והטיול הסקסי הנפלא הזה הופיע שוב. ראיתי אותה נעלמת מהדלת הקדמית, בכיוון המכונית שלה. היא כיבדה אותי בעוד תצוגת רגליים כשהיא מתמרנת את עצמה לתוך מושב הנהיגה של טויוטה ישנה. אני חייב להודות, הזין העייף שלי התעוות כשנופפתי לה לשלום כמו דירות דיסקרטיות בירושלים.

 

***

 

עברו כמה שבועות מאז ש"הרצתי את השולחנות של לימור" בקזינו. הייתי בבית במרפסת העליונה של ביתי, ניקרתי לסירוגין בעבודה משרדית על המחשב הנייד, והשקפתי את הנוף המדהים של מפרץ מקסיקו ביום שישי סתיו יפה, כשהטלפון שלי צלצל. זה היה המספר של האבטחה של קבוצת St. Georgian בשער הכניסה הראשי של הקהילה. "כן"? שאלתי. "אדון. רוברטס? זה דוד בשער הקדמי. יש כאן לימור גוארה, אומרת שלא ציפו לה אבל אתה מכיר אותה". "כן דוד" עניתי, בבקשה תן לה הנחיות לבית שלי, ותן לה לעבור, ותודה."

 

'הולך להיות אחר צהריים עמוס,' חשבתי לעצמי, כשיצאתי מהכל. בדלת הכניסה, אני אומר טויוטה מאובקת שנכנסת לנסיעה. לימור חייכה כשיצאה. היא נשאה את החולצה הקטנה שבוודאי לבשה בשער, אבל עכשיו היא לבשה ביקיני דל מאוד 'הולך להיות תקופה עמוסה.' אמרתי בקול.