לצפות בכמה גברים בני עשרים ואחת מזיינים את אשתך היפה בת ה-37 במשך שלושה ימים ולילות רצופים, יכול להספיק כדי לשלוח את רוב הגברים למוסד פסיכיאטרי. עד לשנה שעברה, הייתי אחד מהם. אבל למדתי שאף אחד לא באמת יודע איך הוא ירגיש או איך הוא יגיב עד שהוא ימצא את עצמו שם באותה דירה דיסקרטית .

מאז ירח הדבש שלנו, אשתי ואני לקחנו את אותה חופשה מדי שנה. ואני מתכוון בדיוק לאותו מקום: אותו מלון, אותן תאריכים, אותה סוויטה במקרים רבים כבר שבע עשרה שנים רצופות, הכל אותו דבר.

אני בטוח שזה נשמע משעמם לכמה אנשים ובנסיבות רגילות זה כנראה היה כך. אבל עם חלון זמן מאוד מצומצם באביב ועם תקציב מאוד מוגבל, לא הצלחנו למצוא משהו טוב יותר.

ראשית, המיקום תמיד היה די זול, אבל לא זול באיכות השירותים. היה לו כל מה שחיפשנו בחופשת אביב: חוף נהדר, אוכל מצוין, שקט, והכל ממש מחוץ לדלת שלנו.

עם זאת, אחרי כמה שנים, הבנו שזה נעשה יותר ויותר פופולרי עם ה"ספינג ברייקרס". ברגע שהם פלשו לחוף פנמה סיטי, זה היה רק עניין של זמן עד שיגיעו לפורט וולטון.

אפילו אחרי שהספינג ברייקרס גילו את פינת הגן העדן הקטנה שלנו, המשכנו לבוא. זה היה המקום שלנו.

לבסוף הסכמנו שאם אנחנו רוצים לשמור על המקום שלנו, אנחנו חייבים לחיות עם זה. ולמרות שהתברר שהם לא היו כל כך רעשים, לפחות לא רעשים מספיק כדי לגרום לנו לעזוב.

בשנה שעברה, עם זאת, זה השתנה בדרכים רבות מאוד. מצאנו את עצמנו מוקפים לחלוטין בספינג ברייקרס, שוב לא משהו יוצא דופן לסוף מרץ, אבל השנה הזו מצאנו את עצמנו מגנט ממשי להרבה מהסטודנטים הפרועים.

לא לקח להם הרבה זמן לגלות ששנינו מחנכים במכללה קהילתית בקולומבוס, אוהיו. הסתבר שזה היה המקור למגנטיות שמשך אותם אלינו. הם היו מרותקים לעובדה שאנחנו אנשים רגילים, מגניבים, ואחרים רגילים.

רובם היו מאוד מרוחקים בהתחלה, מתייחסים אלינו כמו למשטרה או לסמכות גבוהה אחרת, אבל אחרי כמה ימים הם סוף סוף הבינו שאנחנו בני אדם אמיתיים. ביום השני, גילינו שהמרפסת האחורית של הסוויטה שלנו הופכת למקום המפגש האולטימטיבי לחלק מהם.

בתמימות, הייתי בטוח בהתחלה שזה קשור לעובדה שתמיד היה לנו בירה ואלכוהול והרבה פחות למיקום של המרפסת שלנו, אבל מהר מאוד הבנתי אחרת.

רבים מהם, בהיותם צעירים חכמים, גילו מהר מאוד שאם הם שומרים ומערבבים את המשקאות שלהם עם שלנו, האספקה שלהם מתארכת בהרבה.

כיוון שאנשים מעל גיל שלושים היו נדירים בזמן הזה, הייתם חושבים שהם ינסו להיות רחוקים מאיתנו ככל האפשר, אבל כמה מהבחורים מאוניברסיטת ג'ורג'יה היו נדהמים מאשתי, לנה. זה לא היה מפתיע בכלל. הכינוי של לנה במקום בו אנחנו מלמדים הוא "אולטרה מילפ" אצל חלק מהסטודנטים שלה.

זה גם מעניין, במהלך השנים היא ואני שנינו שמנו לב שהסטודנטים הזכרים שלה תמיד קיבלו ציונים טובים יותר מהסטודנטיות הנקבות שלה.

עבורי זה היה ברור; הם פשוט ניסו לזכות באישורה. לנה תמיד צחקה ואמרה לי שזה בגלל כישורי ההוראה המהפכניים שלה; אני תמיד התבדחתי ואמרתי, "להיות בעלת זוג רגליים מדהימות ותחת יפה זה לא כישרון."

העובדה שהיא הייתה מחנכת מכללה סקסית בת שלושים ושבע התפשטה במהירות במלון וזה בעצם הקנה ללנה עוד "נקודות חמות", כמו שהחבר'ה הצעירים התחילו לקרוא לזה.

אני לפעמים מאחל שהייתי פחות מודע לכך שגברים מסתכלים עליה, אבל היי, אני לא נאיבי ולא טיפש כשזה מגיע למה שהם בוהים בו; זה לא הביקיני, זה מה שמתחתיו.

בגובה 1.60 מ', 49 ק"ג, ללנה יש תחת מהמם, קימורים מושלמים, עור חלק, ופנים חמודות ותמימות למראה, העובדה שהיא פרופסורית במכללה באמת לא שינתה הרבה. אם היא הייתה שוטפת בקבוקים, הבחורים הצעירים המלאים בטסטוסטרון במלון הזה היו נמשכים אליה.

ביום השני שלנו שם, כשחזרנו למלון, לא יכולנו שלא לשים לב לכמה מהבחורים מאוניברסיטת ג'ורג'יה יושבים על המרפסת האחורית שלנו, לא בכלל מוזר אחרי שהכרנו אותם.

כשהלכנו לחלק האחורי של המרפסת שמנו לב שהם משחקים משחק שתייה קטן, שדרש מהמפסיד לשתות שוט, וכפי שנראה כולם הפסידו.

לנה אמרה במהרה בצחוק כשניגשנו, "בנים, זה משחק שבו גם המנצח מפסיד בבוקר."

כולם צחקו והחלו להקניט אותנו בברוטליות להצטרף אליהם.

אשתי השיבה בצחוק ואמרה, "קודם כל, רובכם כבר ממילא שיכורים, ושנית, אני לא אחת מהבחורות הקטנות שלכם שעוקבות אחריכם ומעמידות פנים שהן מסוחררות אחרי שוט אחד. אה, בריאן, אה, סטאן, השוט האחד הזה גרם לי להרגיש סחרחורת."

זה רק דירבן אותם יותר.

אחרי עוד כעשרים דקות של חילופי דברים כאלה היא סוף סוף אמרה, "בסדר… בסדר. אוקיי, גם אם אני אפסיד אני אוכל ללכת כשאתם מתכווצים על הרצפה בתנוחת עובר."

אני חייב לומר שניסיתי בכל הכוח לא לצחוק כי ידעתי היטב עד כמה היא חלשה בתחום השתייה ולנסות לבלף בחורים שמומחים בשתייה.

אחרי כמה דקות נוספות של הטרדות משחקיות בין לנה למתגרה שלה, היא ואני נכנסנו לחדר להחליף בגדים. חזרתי למרפסת הרבה לפני לנה ומזגתי לעצמי וודקה טוניק גדולה בזמן שכולנו חיכינו לה.

התחלנו לדבר על הכל ועל כלום. הם אמרו לי מאה פעמים כמה הם הולכים ללמד אותה שתייה, מתגאים בכמה הם חזקים בשתייה, כמה פעמים הם שיחקו את זה וכמה הם יכולים להחזיק מעמד.

לפעמים כשהם חשבו שהם מגזימים, הם מיד אמרו, "אה, אבל אנחנו נקל עליך. כל אחד יכול לפרוש בכל רגע."

התחלתי לתהות אם מישהו יהיה בהכרה כשהיא תחזור. עם כל דקה שעברה התחלתי לחשוב שלנה אולי צדקה לגבי רובם שיסיימו על הרצפה. עם המשחק שהופסק, הם המשיכו לשתות בירה ושוטים כל הזמן.

כשהייתי על סף לבדוק מה מעכב את לנה, הדלת הזכוכית נפתחה והיא יצאה החוצה. היא לבשה ביקיני עם גופייה מעל, די נורמלי כנראה למקום בו היינו, אבל לא מה שציפיתי עם שישה סטודנטים שיכורים שיושבים מסביב.

מיד אחד מהסטודנטים השיכורים אמר, "מר ומרת ארנט, בבקשה סלחו לי, אבל אני חייב לומר את זה, לנה, את הפרופסורית הכי סקסית שיש."

היא מיד גיחכה וטפחה לו על הכתף ואמרה, "אל תנסה להמתיק אותי, ילדון, אתה תהיה מעולף בקרוב ואני אצחק עליך מחר. זה אם תצליח לקום מהמיטה בבוקר אחרי ההנגאובר שאני הולכת לשים עליך."