לא הזמנתי ליווי כי הייתי בודד.
הייתי עייף.
עייף מלהעמיד פנים, עייף מהצורך להסביר את עצמי.

חבר נתן לי את המספר.
אמר לי רק:
"אם אתה הולך – בקש את נורה."

לא ידעתי למה.

עליתי במדרגות החשוכות של הבניין הישן לאותה דירה דיסקרטית .
הדלת הייתה פתוחה מעט.
היא חיכתה לי.

עמדה שם, באור עמום, לבושה במשהו פשוט – גופייה בהירה ותחתונים שחורים.
לא הייתה תיאטרליות, לא חיוך מקצועי.
היא רק הביטה בי, כאילו כבר ידעה.

אמרתי "שלום", והיא רק הנהנה.

היא הושיטה יד.
לא לחצה אותה.
פשוט נגעה בזרוע שלי – מגע ראשון, שקט, בלי דרישה.

הדירה הייתה חמה, שקטה. מוזיקה ניגנה ברקע – משהו בין ג'אז לשתיקה.
היא לא שאלה מה אני רוצה.
היא רק התקרבה, לאט, בלי מילים, ונתנה לי זמן להבין – שאני לא צריך להסתיר כלום.

היא ליטפה לי את החזה באצבע אחת, כאילו משרטטת קו על מפה.
העיניים שלה לא עזבו את שלי.
זה לא היה כמו שהכרתי.

זה לא היה "שירות".

היא הורידה לי את החולצה לאט, נעמדה מולי, ונשענה קדימה, כך שהשפתיים שלה כמעט נגעו בשלי.
כמעט.

"אתה רוצה לנשק אותי?" היא שאלה בשקט.
אני רק הנהנתי.

היא נישקה אותי כאילו זה הדבר היחיד שהיה קיים באותו רגע.
שום דבר אחר לא נשאר.

כשנשכבנו יחד, היא לא זזה מהר.
הגוף שלה היה עדין, רך, שלם.
היא רכנה מעליי, הקיפה אותי בשתי ידיים – לא חיבקה, עטפה.
השפתיים שלה טיילו לאורך הצוואר, אל החזה, לאט, כאילו סופרות פעימות.

בכל פעם שנגעתי בה, היא הגיבה בתנועה.
לא רק של גוף – של נשימה. של נשמה.

בפעם הראשונה מזה שנים – הרגשתי שלא קונים אותי.
אלא שאני פשוט שם.

אחרי שהכול נגמר, היא לא קמה מיד.
נשארה לצידי.
שתקה.
רק הניחה את הראש על הכתף שלי, והקשיבה ללב שלי.

"זה היה…" ניסיתי לומר.

"זה היה בדיוק מה שזה היה," קטעה אותי.
וחייכה, לראשונה.

יצאתי משם שונה.
לא כי שכבתי עם אישה.
אלא כי מישהי הסכימה לראות אותי – בלי הסברים, בלי מסכות.
לתת לי שעה של אמת בעולם מלא ייצוגים.

אני לא זוכר אם שילמתי מזומן או בהעברה.
אני רק זוכר את הריח של השמיכה.
ואת התחושה הזאת, של מה שלא העזתי לבקש – והיא ידעה לתת.