המולטית
באחת הנשים היפות שראיתי אי פעם בחיי, נתקלתי באחת מיציאותיי לארוחת צהריים במסעדת פועלים, אשר ממוקמת קרוב למקום עבודתי ביהוד. מפעם לפעם, כאשר אוותה נפשי באוכל חם, ביתי וטעים במהלך יום העבודה הייתי יורד למסעדה הזאת בהפסקת הצהריים ואוכל.
שם פגשתי אותה לראשונה. דמות חריגה בנוף החדגוני והאפרורי של האזור, קרן אור נוצצת בתוך המון רב של פועלים קשי יום ועייפים מעבודה קשה במפעלים באזור. לאחר שישבתי אל שולחני, היא ניגשה אלי והניחה מולי את התפריט. לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי, מהופנט, לבי כמעט יצא מחזי בריקוד סלסה סוער.
לאחר מספר דקות, היא חזרה אל שולחני לקבל ממני את הזמנת האוכל שלי. למשמע שאלתה מה ארצה לאכול, פלטתי מבלי משים "אותך, ערומה, על מגש של תותים". היא חייכה במבוכה וחיכתה שאתעשת ואזמין. אין לי מושג מה אכלתי באותו יום, ובמהלך הימים שלאחריו. הייתי שם כל יום לארוחת צהריים, רק על מנת שאוכל לראותה. לא שאלתי לשמה, אולם נתתי לה את השם מוקה. מולטית מהממת, גובה ממוצע, גוף למות, פנים מושלמות שרק רוצות שינשקו אותם, ועיניים – ראיתי אותן בכל מקום. ענבריות עם נגיעות ירוקות, כשמסגרתן היא ריסים עבותות ומושלמות.
חיוכה הכובש מעולם לא הגיע לעיניה, משהו בהן היה כבוי והייתי חייב לדעת מה נמצא בסגור ליבה. יום אחד, בסיום יום עבודה, החלטתי לעשות מעשה ולחכות לה ליד המסעדה וללוות אותה בדרכה לביתה, הייתי מוכרח לדבר אתה ולהבין.
היא הופתעה לראותי, אולם בפעם הראשונה ראיתי את החיוך נוגע מעט בעיניה. ליבי שוב יצא מגדרו, הייתי מאוהב לראשונה בחיי, דבר אשר לא היה מובן לי, מכיוון שהיו לי כמה וכמה מערכות יחסים בחיי.
מוקה סיפרה לי בפתיחות מדהימה כי היא עובדת גם בתור נערת ליווי, וזאת מכיוון שהיא מגיעה מבית שאין בו עתיד כלכלי, וחלום חייה הוא לצאת ללימודים בטכניון, לשם התקבלה, והדרך היחידה שלה לממן את הלימודים היא לעבוד בתור נערת ליווי, כי שם נמצא הכסף הטוב והלקוחות הכבדים, כלשונה.
הערצתי אותה על כנותה, ידעתי בתוכי שהיא תגיע רחוק ולכשתסיים את לימודיה היא כבר לא תהיה יותר נערת ליווי.
לא אשכח אותה לעולם, מוקה אהובתי הנצחית.