הדירה הייתה ברחוב צדדי בדרום תל אביב כן כמו דירות דיסקרטיות בתל אביב רגילות לחלוטין . מהסוג של בניינים ישנים עם תריסים חורקים וריח תמידי של טחב במסדרון. שלוש נערות חלקו אותה – מאיה, שיר וניקול. אף אחת מהן לא באה מתל אביב, אבל תוך חודשיים למדו את הקודים: לא מדברים עם השכנים, תמיד סוגרים תריסים, לא משאירים עקבות.

מאיה הגיעה ראשונה. בת 22, מבאר שבע, עזבה דירה עם שותפים אחרי שחובות נערמו. זה התחיל כעבודה זמנית – "רק כדי לסגור את החודש" – ונמשך כי לא הייתה אלטרנטיבה מספיק מהירה.

שיר הייתה בת 20, נמלטת מקיבוץ בצפון שבו כל הזמן הרגישה חריגה. הדירה הזאת הייתה הבריחה שלה, התחלה חדשה בלי שאף אחד ידע.

ניקול, בת 23, עלתה מרוסיה בגיל 12. הייתה הכי קרה מהשלוש, הכי מקצועית. היא לא נתנה לרגשות להתקרב לעבודה, לפחות לא עד שהוא הגיע.

הוא – יונתן.

יונתן לא היה לקוח רגיל. הוא לא נראה כמו מישהו שמחפש שירותים בדירה כזאת. גבוה, שקט, עיניים חכמות כאלה שבודקות אותך בלי לשפוט. הוא בא פעם בשבוע, קבוע, רק אל ניקול. היא לא אמרה מילה בהתחלה, אבל כל פעם שהוא היה יוצא, היא הייתה שוקעת בשתיקה. אחר כך התחילו להגיע לו הודעות ממנה. לא משהו מקצועי – יותר משהו אנושי.

שיר הייתה הראשונה שאמרה משהו. "את נדלקת עליו, אה?"

ניקול סובבה את הראש. "אל תדברי שטויות."

אבל זה היה ברור. אפילו מאיה שמה לב. ניקול, שתמיד הייתה מסודרת, עם שיער אסוף, התחילה לשים ליפסטיק לפני הפגישה איתו. התחילה להתלבש אחרת. באחת הפעמים, כששיר שאלה אותה למה היא מתאמצת ככה, ניקול רק חייכה. “הוא גורם לי להרגיש… נורמלית.”

השגרה בדירה הייתה מתישה. גברים באים והולכים. חלק אדיבים, חלק אלימים, חלק שותקים. הכסף זרם, אבל גם העייפות. לפעמים מאיה הייתה שואלת את עצמה כמה זמן עוד תוכל להמשיך ככה.

ואז, יום אחד, הוא ביקש משהו אחר.

יונתן הגיע כרגיל. ניקול חיכתה לו בחדר, אבל הוא לא התקרב אליה. הוא התיישב על הספה ואמר: “אני לא רוצה סקס היום.”

היא צחקה. “אז מה אתה עושה פה?”

“באתי לראות אותך. בלי מסכות. רק לדבר.”

היא הסתכלה עליו רגע ארוך. אחר כך התיישבה לידו. הם דיברו שעה. על ספרים, על מדיניות, על מוסיקה. הוא סיפר שהוא סטודנט לפילוסופיה. היא סיפרה שהיא חלמה ללמוד קולנוע אבל החיים שיחקו אחרת.

הפגישה הזאת שינתה הכול. משם זה כבר לא היה עבודה. היא חיכתה לו. התרגשה. והוא – הוא באמת ראה אותה.

הסיפור ביניהם הדליף החוצה. שיר התחילה לחשוב על עצמה. גם היא רצתה משהו אחר. לא אהבה בהכרח, אבל תקווה. מישהו שיראה אותה מעבר לחזייה.

היא פתחה פרופיל בפייסבוק בשם בדוי. התחילה לדבר עם בחור בשם אורי. הוא עבד בקפה קטן בפלורנטין, ניגן בגיטרה בזמנו הפנוי. הם התכתבו שבועיים עד שהעזה להיפגש איתו. היא שיקרה לגבי העבודה שלה – אמרה שהיא מלצרית. אבל הרגישה משהו חדש. משהו שמרכך.

מאיה צפתה מהצד. השתיים האחרות פרחו, כל אחת בדרכה. היא נשארה תקועה. ואז, באחד הימים, בזמן סשן מתמשך עם לקוח לחוץ, היא התמוטטה. לא פיזית – נפשית. פשוט קמה באמצע, התלבשה ויצאה. הלקוח קילל, אבל היא לא הסתכלה לאחור.

בלילה ההוא, הן שלושתן ישבו בסלון. שיר עם עיניים בורקות, ניקול מחזיקה יד של יונתן שבא לקחת אותה לדירה שלו. מאיה שתקה.