העניבה ירדה במעלית
היום נגמר בישיבה מיותרת. הלכתי ברגל מרוטשילד והקוד הגיע בקומה שלוש. מיה פתחה בקומה ארבע בחלוק קצר, רגליים קודם וחזה אחרי, עם חיוך קטן בסוף. התריסים הכפולים נסגרו מאחוריי והרעש של דיזנגוף נשאר בחוץ כמו מוזיקה רחוקה.
המכנס ירד לפני הספה. היא כרעה על השטיח, לקחה עמוק והביטה למעלה כשהיד שלי בשער שלה. היא לא מיהרה כמו העיר. העיר מיהרה, היא עיכבה, וזה בדיוק מה שהייתי צריך.
המיטה השחורה והחלון שצועק
היה סדין שחור ומזרן שקט. היא ישבה עליי עם הגב לחזה והאגן זז לאט, עם הפטמות בידיים שלי. היא נרטבה עוד לפני שנכנסתי. אחר כך הושיבה אותי על הכורסה, השאירה עקבים והזיזה את התחתונים הצידה. נכנסה לאט ועמוק בזמן שהעיר שאגה מתחת. משכתי אותה למטה בידיים על הישבן וגמרתי בתוכה בלי מילה. דקה על הספה, בלי הבטחות.
התקלחתי. היא החליפה מגבת. החולצה חזרה והעניבה נשארה בכיס, לא על הצוואר.
יצאתי לקפה שלמטה והזמנתי מים. אף אחד לא שאל למה השיער רטוב. תל אביב טובה בזה, היא בולעת יציאות. סיפור דירה דיסקרטית דיזנגוף נגמר כמעט תמיד ככה: הרחוב ממשיך, הגוף זוכר לשון ולחישה, ואף אחד בבר לא צריך לדעת למה הגעתם רגועים.
אם חוזרים לאותו בניין אל תעמדו למטה עם סיגריה. עלו, הכניסו קוד, סגרו תריסים. העיר תמשיך לצעוק למטה, ואתם תשמעו אותה שוב רק אחרי שהמכנסיים חוזרים.
מי שמחפש את האזור הזה פותח את לוח דירות דיסקרטיות בתל אביב ומסתכל על מרחק מחניה, על קומה ועל שעות ערב. הסיפור לא מחליף את הבדיקה. הבדיקה רק מביאה אתכם לחלוק. משם העיר נעלמת לשעה, ואחר כך מחזירה אתכם בלי חשבון.