היא פתחה פרופיל בפייסבוק בשם בדוי. התחילה לדבר עם בחור בשם אורי. הוא עבד בקפה קטן בפלורנטין, ניגן בגיטרה בזמנו הפנוי. הם התכתבו שבועיים עד שהעזה להיפגש איתו. היא שיקרה לגבי העבודה שלה – אמרה שהיא מלצרית. אבל הרגישה משהו חדש. משהו שמרכך לא כמו שהיתה נערת ליווי בדירה דיסקרטית בתל אביב .
מאיה צפתה מהצד. השתיים האחרות פרחו, כל אחת בדרכה. היא נשארה תקועה. ואז, באחד הימים, בזמן סשן מתמשך עם לקוח לחוץ, היא התמוטטה. לא פיזית – נפשית. פשוט קמה באמצע, התלבשה ויצאה. הלקוח קילל, אבל היא לא הסתכלה לאחור.
בלילה ההוא, הן שלושתן ישבו בסלון. שיר עם עיניים בורקות, ניקול מחזיקה יד של יונתן שבא לקחת אותה לדירה שלו. מאיה שתקה.
"אני גמורה," היא אמרה לבסוף. "אני לא יכולה יותר."
"את רוצה לעבור אלינו זמנית?" שאלה ניקול. "ליונתן יש מקום."
"לא. אני רוצה לחזור לבאר שבע. להתחיל משהו נקי."
ובבוקר, היא באמת נסעה. בלי הרבה מילים. רק חיבוק.
שבועיים אחר כך, שיר סיפרה לאורי את האמת. הוא שתק. אחר כך אמר: "אני לא שופט. אבל אני צריך זמן לחשוב." זה כאב, אבל זה היה אמיתי.
וניקול? היא עזבה את העבודה. התחילה קורס בסם שפיגל. יונתן שילם את הסמסטר הראשון. היא לא אהבה את זה, אבל היא קיבלה.
הדירה ננעלה. התריסים הורדו סופית. הדלת נשארה סגורה.
שלוש נערות, שלושה מסלולים. כל אחת חיפשה מקום בעולם. אולי לא מצאו אותו לגמרי, אבל עשו את הצעד הראשון.
בקומה שלישית בלי מעלית, בתל אביב, קרו לפעמים גם דברים טובים.
הדירה הייתה בקומה שלישית, מדרגות שבורות, קירות מתקלפים, מראה ישן בכניסה שכל מי שעוברת לידו בודקת איך היא נראית לפני שהיא הופכת שוב למישהי אחרת.
מאיה, ניקול ושיר גרו שם – עבדו שם. לא בחרו בזה בדיוק, אבל כל אחת הגיעה לשם כי החיים דחפו אותה לפינה. הדירה הייתה דיסקרטית, לפי ההגדרה: דלת אחת, שלוש מיטות, לוח זמנים בלי שמות.
מאיה הייתה הכי עדינה, ובגלל זה למדה מהר להיות קשוחה. היא למדה לשים גבול, לנתק רגש, להניח יד חמה על צוואר גבר ולהגיד בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע, גם כשפניה קפואות.
שיר דווקא אהבה את זה. את השליטה, את התחפושת. היא אמרה שזה כמו תיאטרון, רק בלי קהל. היא נהנתה מהכוח שלה לגרום לגבר להישבר, להכניס אותו למיטה כמו כלב צייתן ולגרום לו להתחנן לעוד.
וניקול – ניקול לא שיחקה משחקים. היא הייתה טכנית, ממוקדת. חייכה כשצריך, סיימה כשצריך. אבל מתחת לכל זה, היה משהו כבוי. כאילו מישהי אחרת חיה לה בגוף.
ואז נכנס יונתן.
הוא הגיע עם חולצת כפתורים פתוחה, שיער פרוע, חיוך קצת ביישן. "פשוט תבחר," אמרה לו מאיה, מצביעה לעבר שלוש תמונות על שולחן קטן בכניסה. הוא הצביע על ניקול. שיר קראה לו "פרופסור", בצחוק.
ניקול הובילה אותו פנימה.
היא קלטה ישר שהוא שונה. לא הסתכל על הגוף שלה קודם – הסתכל בעיניים. כשהיא התחילה לפתוח את הכפתורים, הוא עצר אותה. “רק תישארי ככה. תני לי להסתכל עלייך.”
בפעם הראשונה מזה שנים, היא הרגישה חשופה גם כשהייתה לבושה.
הם שכבו – לא כמו בעבודה, אלא כמו שניים שמנסים לשבור חומה. הוא ליטף אותה לאט, שאל אותה אם מותר, והיא שתקה, ואז הנהנה. כשהוא גמר, הוא לא זז. רק שכב לידה, נוגע בקצה האצבע שלה.
היא שיחררה אנחה שהיא לא ידעה שהיא מחזיקה.
הוא התחיל לבוא קבוע. תמיד רק אליה. הביא לה שוקולד, ספרים, נרות ריחניים. פעם אחת הוא אמר: "את יודעת שאת לא אמורה להיות כאן."
היא ענתה: “גם אתה לא.”
שיר לא אהבה את זה. לא כי קינאה – פשוט לא סמכה על גברים שאומרים דברים רכים במיטה. הם תמיד רוצים משהו.
אבל היא בעצמה התחילה להתכתב עם אורי, בחור מפלורנטין. שלח לה תמונות של הקעקועים שלו, שירים שכתב לבד, אמר לה שיש לו פנטזיות שהיא שולטת עליו. זה הדליק אותה. היא סיפרה לו שהיא עושה “עיסוי אקסקלוסיבי”. הוא אמר: “מגניב. אפשר להזמין?”
והיא ענתה: “אתה לא תעמוד בזה.”
הפגישה הראשונה שלהם הייתה כמו קטטה חושנית. היא תפסה לו את הצוואר, הוא נשך לה את השפה. אחרי הסקס, היא בכתה. בלי סיבה. הוא חיבק אותה בלי לשאול למה.
מאיה, בינתיים, התפרקה. אחד הלקוחות חנק אותה חזק מדי, והיא לא אמרה כלום. רק אחרי שהוא הלך, היא הלכה למקלחת, ישבה עירומה על הרצפה, ולא זזה שעה.
היא התחילה לחלום בלילה על אמא שלה. על ילדות רגילה. כל בוקר התעוררה עם בחילה.
באחד הלילות היא פשוט אמרה: “אני לא בנויה לזה יותר.” ניקול ניסתה לשכנע אותה להישאר. שיר הציעה לה לעבור לעבודה פחות אינטנסיבית, אולי רק שיחות וידאו. אבל מאיה כבר החליטה. “אני לא רוצה להיות מוצר יותר,” היא אמרה. “אני רוצה שאם מישהו יגע בי – זה יהיה אמיתי.”
היא נסעה באותו לילה לבאר שבע. השאירה את הכסף שלה בדירה. “תחלקו אותו,” היא כתבה בפתק קטן.
ניקול עברה לגור עם יונתן. הדירה שלו הייתה הפוכה, ספרים על הרצפה, קירות מתקלפים, אבל היה בה שקט אחר. בלילה הראשון יחד, היא התפשטה מולו ואמרה: “תראה אותי. כל כולי. גם את הפגמים.”
הוא ראה.
שיר ניסתה לבנות עם אורי משהו רגיל. הלכו לסרטים, אכלו גלידה. אבל היא לא הצליחה לשכוח את המתח. את האנרגיה של הדירה. היא חזרה לעבוד, אבל הפעם עם תנאים משלה – רק לקוחות קבועים, רק גבולות ברורים.
היא לא האמינה באהבה, אבל האמינה בתשוקה. והיא חיה לפי זה.
הדירה ננטשה בסוף. התריסים הורדו, הריח של שמן התפוגג, הסדינים נזרקו. מישהו אחר בטח ייכנס לשם בקרוב, ילמד את הכללים, יתחיל מאפס.
אבל הן כבר לא שם.
שלוש נשים. שלושה סיפורים. קצת אהבה, הרבה מין, כאב שקט, ושברון עם קצה של תקווה.
אין מעלית.
אבל לפעמים – גם כשזה מתחיל בירידה – אפשר לטפס.