קוראים לה מיקה. בת עשרים ושתיים, ממעלות שבצפון. היא לא חלמה להיות נערת ליווי, אבל החלומות שלה התרסקו מזמן. ההבטחות שהעיר הגדולה תפצה על הכול נמסו לה בין האצבעות, כמו קרח ביום חם. כשחובות נערמו והיא מצאה את עצמה בלי דירה ובלי כיוון, היא לקחה את העבודה הראשונה שהציעו לה: דירה דיסקרטית בצפון .
הדירה נראתה כמו כל דירה רגילה מבחוץ. בניין ישן, קירות מתקלפים, חלונות סגורים תמיד. בפנים הכול היה אחר: ריח של קטורת מתוקה, תאורה עמומה, סדינים לבנים מתוחים בקפידה. היו שם עוד שתיים שעבדו במשמרות, אבל מיקה אהבה לעבוד לבד. הרעש של העולם נשאר בחוץ, ורק הלב שלה, שפעם פעם היה תמים, עוד לפעמים דפק חזק מדי.
באותו ערב, הגשם שטף את הרחובות. מיקה כמעט לא קיבלה לקוחות בימים גשומים; משהו באוויר הרטוב עשה אנשים עצובים, פחות נועזים. היא ישבה על הספה, רגליים מתוחות קדימה, חולמת על מקום אחר. ואז הדלת צלצלה.
היא קמה, ניגשה לדלת בזהירות, והציצה דרך העינית. עמד שם גבר – גבוה, במעיל כהה, שיער חום קצת רטוב מהגשם. משהו בו גרם לה להסס. הוא לא נראה כמו שאר הלקוחות שלה – לא מחייך חיוך זול, לא בוהה במבט רעב. הוא נראה… עייף. אמיתי.
"תיכנס," אמרה בקול רגיל, מסווה את הסקרנות.
הוא נכנס, שלף שטרות ונתן לה ביד. היא ספרה במהירות, הנהנה, ואז שאלה: "איך קוראים לך?"
"רן."
הוא לא ניסה לגעת בה. הוא לא ביקש דבר. הוא רק ביקש לשבת איתה, לשתות כוס תה.
"פעם ראשונה פה?" שאלה.
"פעם ראשונה בכלל."
הוא חייך חיוך עקום. מיקה חייכה בחזרה, בלי להבין למה הלב שלה מחסיר פעימה.
הם דיברו שעה. על שטויות: על מוזיקה ישנה, על מסעדות בצפון, על הטיול שהוא עשה פעם לדרום אמריקה. לאט לאט היא הרגישה את הקירות סביבה נמסים. היה משהו בקול שלו, בדרך שבה הקשיב, שלא הרגישה כבר שנים.
כשנפרדו, הוא שאל אם יוכל לראות אותה שוב. היא שתקה לרגע, ואז אמרה: "רק כאן."
הוא חזר יום אחרי יום. לפעמים הם שכבו, לפעמים רק דיברו. לפעמים הוא הביא לה ספרים, שירים, אפילו ציור קטן שצייר בעצמו. מיקה לא העזה להאמין, אבל בכל פעם שראה אותה, עיניו נצצו כאילו ראה משהו יפה באמת, לא משהו שהוא קנה בכסף.
אחרי חודש, הוא בא עם הצעה.
"תעזבי את המקום הזה. תבואי איתי. אני אפתח עסק בצפון. מסעדה קטנה. נתחיל מחדש."
מיקה כמעט צחקה. כאילו זה כל כך פשוט – לזרוק הכול ולברוח. אבל בלילה, כשהייתה לבד במיטה, היא חשבה על זה. דמיינה חיים אחרים. דמיינה את עצמה צוחקת שוב, באמת.
הפעם כשהגשם ירד, היא רצה אחריו החוצה. נרטבת עד העצמות. הוא כבר היה בדרך לרכב, והיא צעקה: "רן!"
הוא הסתובב. מיקה רצה אליו, זרקה את עצמה לזרועותיו. הוא חיבק אותה חזק כאילו לא ייתן לה ליפול שוב לעולם.
"אני באה איתך," לחשה.
הם עזבו למחרת. את הדירה הדיסקרטית היא השאירה מאחור כמו קליפה ריקה. בנסיעה צפונה, מיקה ישבה לידו, מביטה בחלון, רואה את השדות הירוקים נפרשים. בפעם הראשונה אחרי שנים, היא הרגישה חופשית.
המסעדה הייתה רעיון פרוע. בהתחלה כמעט לא באו אנשים. אבל מיקה, עם חיוך חדש ולא מאולץ, קיבלה את האורחים בחום, המליצה על מנות, צחקה עם ילדים. רן עמד במטבח, מבשל כאילו כל החיים חיכה לרגע הזה.
בלילה, אחרי שהיו סוגרים את המקום, היו יושבים בחוץ, על מדרגות האבן, שותים יין זול וצוחקים על הבלגן.
האהבה לא הייתה מושלמת. היו רגעים קשים: פחדים ישנים, זיכרונות שלא נותנים מנוח. לפעמים מיקה הייתה מתעוררת שטופת זיעה, דמעות חונקות את גרונה. אבל רן היה שם תמיד. מחזיק לה את היד, לוחש לה שהכול בסדר, שהיא לא לבד.
לאט לאט, הפחדים נסוגו. לא נעלמו, אבל למדו להסתדר בשקט. מיקה למדה לבטוח, לרצות, לחלום שוב.
אחרי שנה, במסעדה הקטנה על ההר, בין הריח של עשבי תיבול והקולות של הסועדים המרוצים, רן כרע ברך. מיקה לא הייתה צריכה לחשוב פעמיים. היא ידעה, בלב מלא ובוטח, שהיא מצאה סוף סוף בית.
העבר נשאר שם מאחור, כמו דף מקומט במחברת ישנה. החיים החדשים שלה היו פשוטים, אמיתיים, מלאים.
וכשהגשם ירד שוב, היא כבר לא פחדה. היא רק חייכה, חיבקה את רן חזק יותר, וידעה שהיא לא תחזור לשם לעולם.