עברו שבועות מאז אותו לילה. אנריקה בחר לשתוק – אבל ריו, כמו תמיד, לא מפסיקה לזוז. בעיר שאין בה מנוחה, גם סודות לא שוכבים לנוח.

לואנה הרגישה שמשהו משתנה. קרול – או בעצם, סופיה – נעשתה מתוחה. בלילות, כשהדירה התרוקנה, היא הייתה נעלמת למספר שעות וחוזרת עם תיק קטן ולמבט שלא חשף כלום. לואנה לא שאלה, אבל עקבה. רק בשביל להיות בטוחה.

בערב סוער במיוחד, כשהגשם הטרופי הכה בקירות, לואנה מצאה את סופיה מחטטת בקופסה ישנה מתחת למיטה. בתוכה היו מסמכים, דיסק און קי, ותמונות של אנשים במדים – שוטרים, פוליטיקאים, וגם אחד עם עיניים כחולות מאוד. אחד שהיא זיהתה מיד.

"זהו המפקח פריירה," אמרה לואנה בקור.
סופיה לא הופתעה. "הוא האיש שחתם על צו המעצר נגד אבא שלי. הוא גם זה שנעלם חודש אחרי שניסיתי לחשוף אותו."
"ואת רוצה לחזור לזה עכשיו?" שאלה לואנה. "אחרי כל מה שבנית לעצמך פה?"
"אני לא בונה חיים," ענתה סופיה. "אני מחפשת צדק. גם אם זה יעלה לי בחיים."

באותו לילה היא יצאה, לבד, עם המסמכים.

איזבל הייתה הראשונה שהרגישה בחלל שנוצר. הלקוחות שאלו עליה, הרחוב לחש. שמועות על "נערה דיסקרטית עם עבר מסוכן" החלו לזרום. מישהו פתח את הפה.

ואז, הדלת נפרצה.

שלושה גברים במדים אזרחיים, עם מבט קר ומדויק, עמדו במפתן. הם לא הציגו תעודות. רק אמרו: "איפה סופיה?"

לואנה לא הסגירה מילה. איזבל רעדה. אבל בדיוק כשנדמה היה שהכל אבוד – הדלת נפתחה שוב, והפעם זו הייתה סופיה.

היא לבשה שמלה לבנה, וידה אחזה במעטפה.

"תמסרו את זה לאיש הנכון," אמרה בקור. "ועכשיו תחליטו – אתם רוצים לקחת אותי, או לקחת את הסיפור הזה איתכם לכל המדינה?"

לרגע, הזמן עצר.

הם נסוגו.

סופיה לא חייכה. היא ידעה שהמשחק רק מתחיל.