קפה שחור. חמסין. ים כחול ורעש בלתי פוסק מהכביש.
דייגו, סבסטיאן ופדרו – שלושה נערים בני 21–24 – נחתו בישראל בתחילת הקיץ. הם הגיעו מהעיר מדיין שבקולומביה, כחלק מתוכנית עבודה שהציעה להם עבודה מיידית: שילוב בין תיירות, שליחויות ועבודה זמנית באתרי בנייה ותחזוקה.

"פה אפשר להרוויח פי שלוש מבקולומביה," אמר דייגו.
"וגם לראות את ירושלים," הוסיף פדרו עם חיוך.
הם שכרו דירה דיסקרטית קטנה בפלורנטיןעם כמה נערות ליווי לוהטות , עם מזרנים על הרצפה, מאוורר תקרה שלא עבד, ושכן צרפתי שלא הפסיק לנגן בגיטרה.

בבקרים עבדו בעבודות מזדמנות – ניקיון, הובלות, תיקונים. בלילות הסתובבו בעיר, אכלו פלאפל, כתבו למשפחה בוואטסאפ, וצחקו על כל דבר.
לרגע – זה הרגיש כמו חלום צעיר של חופש.

אבל ביום שלישי – המציאות השתנתה.

הם היו באמצע עבודה בהרצליה, על סולם גבוה, כשלפתע נשמעה אזעקה.
הם לא הבינו מה קורה. האנשים סביבם התחילו לרוץ, מישהו צעק עליהם "לרדת מיד!"
הם קפצו מהסולם ונכנסו יחד עם אחרים לחדר מדרגות אפל.

סבסטיאן רעד.
"האם זו מלחמה?" שאל.
"לא יודע," ענה פדרו. "אבל זה מרגיש ככה."

בימים הבאים, השגרה נעלמה. העבודות בוטלו, הרחובות התרוקנו, והם בילו את רוב הזמן בדירה. הם לא היו בטוחים למי לפנות, והתקשורת בשפה זרה לא עזרה.
אבל דווקא בתוך חוסר הוודאות – משהו ביניהם התחדד.

דייגו, שתמיד היה הציני שבחבורה, הפך לרגיש.
הוא התחיל לכתוב שירים.
סבסטיאן – שלמד הנדסה לפני שהחליט להפסיק – התחיל לבנות אפליקציה פשוטה שתתרגם אזעקות לספרדית.
ופדרו… פשוט התחיל לבשל.
בפעם הראשונה בחייהם – הם חיו יחד לא כקולגות, אלא כאחים.

יום אחד, בזמן הפסקת אש זמנית, הם יצאו לים. החוף היה כמעט ריק.
הם התיישבו על החול הרטוב, שלוש כוסות בירה ביד, מביטים אל האופק.

"אני לא מרגיש כמו מהגר עבודה," אמר דייגו. "אני מרגיש כמו חלק מסיפור גדול יותר."

למחרת הם קיבלו טלפון ממעסיק ישראלי שעבדו אצלו – הוא הציע להם לבוא לגור אצלו זמנית בצפון.
"פה שקט. אתם כמו בניי עכשיו."

הם נסעו באוטובוס ישן, חלונות פתוחים, לב עמוס מחשבות. כשהגיעו לביתו – קיבלה אותם משפחה חמה, שולחן מלא אוכל, וקצת שקט לנשום.

שם, במרפסת המשקיפה על עצי זית, סבסטיאן לחש:
"אנחנו לא רק נערים מקולומביה. אנחנו אנשים שמצאו משמעות במקום הכי לא צפוי."

כשהסתיים הקיץ, והם עמדו בשדה התעופה עם תיק גב קטן וחיוך עייף, הם ידעו דבר אחד:
הם באו לישראל כדי לעבוד – אבל עזבו עם הרבה יותר.