תל אביב בלילה לא באמת ישנה.
היא שוכבת בשקט, מפלרטטת עם עצמה, מכוסה באור כתום של פנסים ובאנחות דחוסות מאחורי קירות דקים.
ובאחת מהדירות ברחוב מרמורק – קומה שלישית בלי מעלית – מתקיים לו תא סודי של מציאות מקבילה.

קוראים להן בשם כולל: נערות ליווי באותן דירות דיסקרטיות .
אבל שם, בדירה הזאת, הן פשוט שלוש נשים: אליס, מיכל ונורה.
לא כולן ישראליות. לא כולן צעירות. לא כולן רוצות להישאר.
אבל הערבים שלהן – עטופים סדינים רכים, מוזיקת רקע רגועה וניחוח מתוק של וניל – היו מלאי חיים, מגע, ובמובן מסוים… אמת.

אליס – המארחת

אליס הייתה בת שלושים ושתיים, עם עבר מחו"ל ומבטא קל.
היא לא אהבה שיקראו לה "נערת ליווי". היא העדיפה "מארחת עצמאית".
היא דאגה לדירה: שהשוקולד יהיה על הצלחת, שהנר יהיה דולק בדיוק בזווית הנכונה, שהמוזיקה תהיה בוסה נובה ולא פלייליסט אוטומטי.
אבל כשהדלת נסגרה, והגבר פשט חולצתו, היא הפכה לשחקנית ראשית בהצגה שידעה לנהל היטב.

מגע ידיה היה מתוזמן כמו מנגינה. נשימתה עמוקה, יציבה. היא ידעה להוביל את הרגע – לפעמים בלי מילה.
רבים חזרו אליה רק כדי לשכב מולה, לשתוק, לנשום יחד.
"לפעמים," אמרה פעם לנורה, "הם רק רוצים שיראו אותם. זה הכול."

מיכל – הקול של הדירה

מיכל הייתה הכי צעירה. בת 24, שיער קצר, קעקועים מדויקים על הירך והצוואר.
היא הגיעה לעולם הזה דרך חברה – במקרה, מתוך סקרנות, נשארה בגלל החופש.
"אני לא סובלת בוסים," נהגה לומר.
במפגשים הייתה קלילה, מצחיקה, כמעט שובבה.
אבל כשהייתה לבד – כתבה שירים על חלונות סגורים, לבבות פתוחים וגופים שזוכרים הכול.

הלקוחות אהבו אותה בזכות הצחוק.
אבל מי שבא יותר מפעם אחת – ידע לחפש את הרגע שבו החיוך שלה כואב.

נורה – הנפש השקטה

נורה לא סיפרה הרבה.
היא הייתה מסתורין מתהלך, גוף עדין, עיניים ירוקות כהות כמו ים עמוק.
היא נהגה לקבל גברים בשקט, לא למהר, לא להתאמץ. רק להיות.
היא חיבקה אחרת.
כשהיא נשכבה ליד מישהו, גם אם לרגע קצר, הוא הרגיש כאילו הבית שבתוכו שקט.
היא מעולם לא הרימה קול. אבל כשהייתה מחייכת – משהו היה נמס באוויר.

הגברים שבאים

הם באים מכל הסוגים: עורכי דין, מהנדסים, מורים בדימוס, תיירים אבודים.
חלקם באים בשביל הפורקן.
חלקם – בשביל שיחה.
אבל הרוב לא מודים בפני עצמם שהם בכלל מחפשים חיבוק.

לפעמים מגיע גבר נשוי, מסודר, עם מבט מתנצל.
לפעמים רווק חסר שקט, עם כפות ידיים מזיעות.
כולם משאירים משהו מאחור – ריח, סיפור, נגיעה.
ולפעמים, משאירים גם את הלב.

סוף ערב, סוף סיפור

בסוף כל ערב – כשהדלת ננעלת, כשהסדינים מוחלפים, כשהמוזיקה מתחלפת לשקט – הן מתיישבות במטבח הקטן.

שותות תה.
צוחקות על רגעים מוזרים.
שותקות כשמשהו כאב.
אחת מחליפה מצעים, אחת בודקת הודעות, השלישית מתבוננת בירח.

והלילה נגמר.
אבל הדירה נשארת – מוארת, רכה, שקטה.
עד שיגיע הגבר הבא.
או הסיפור הבא.
או הרגע שבו הן יחליטו ללכת.