בפקק של הבוקר, באחד הנתיבים ליד הרכב שלי, שמתי לב אליו בפעם הראשונה ממש ליד אחת מאותן דירות דיסקרטיות . היה בוקר סתווי קפוא, והחלון שלו היה פתוח למרות הקור—עשן דק התפתל החוצה. חשבתי לעצמי בחצי גיחוך: “וואו, הבחור הזה מוכן לקפוא רק בשביל כמה שניות של סיגריה.”
ואז הוא הציץ אליי.
העיניים שלו… היו משהו אחר. עמוקות, שקטות, כאלה שמחזיקות סיפור. הוא קלט את ההבעה המרוחקת שלי, חייך חיוך עקום, כמעט שובב, ובתנועה קטנה של הראש זרק את הבדל החוצה—כאילו אומר: “תפסתי אותך מסתכלת.” החיוך הזה היה מסוכן. הלב שלי פשוט החליט להשתגע, בזמן שהמוח ניסה להעמיד פנים שהכול רגיל.
אני לא טיפוס של הרפתקאות. להפך. אני “השפויה” בחבורה: זהירה, אחראית, צפויה. לא אחת קראו לי “מלכת הקרח”. מבחוץ אני נראית כמו מי שלא מתבלבלת מכלום. אבל בפנים? יש לי דמיון פעיל בצורה מביכה, כזה שמקבל חיים בעיקר בין דפי רומנים רומנטיים.
הפקק התחיל לזוז והוא נעלם קדימה, משאיר אחריו ריח חלש של טבק ורגע אחד קטן שלא עזב אותי כל היום. בעבודה, במקום להתרכז, מצאתי את עצמי בונה סצנות בראש—לא בהכרח מציאותיות, אבל מסעירות מספיק כדי לגנוב לי את המחשבות. “מר מסוכן”, ככה התחלתי לקרוא לו ביני לבין עצמי.
שבועיים שלמים, בכל בוקר, מצאתי את עצמי סורקת את הכביש בתקווה לראות שוב את הרכב שלו. זה היה הסוד הפרטי שלי. החברות שלי הרגישו שמשהו קורה, אבל הן גם מכירות אותי: עד שאני לא מוכנה לשתף—שום שאלה או עקיצה לא תוציא ממני מילה.
ובכל זאת, הוא לא הופיע שוב. לפעמים חשבתי שאולי זה היה רק רגע מקרי: אולי הוא בכלל נשוי, אולי הוא סתם טיפוס שמחייך לכולן. אבל בעולם הקטן שבניתי בראש, הוא היה חופשי, לבד, מין דמות שמסתובבת בעיר ומחכה לפגוש את האישה הנכונה.
ואז הגיע ערב שישי אחד. שבוע עבודה נוראי, ואני והחבורה יצאנו לבר לשתות משהו ולהוציא אדים. איחרתי, וכל המקומות היו תפוסים, אז נשארתי לעמוד, עם כוס ביד ומצב רוח שמנסה להתייצב. סקרתי את המקום—ופתאום העיניים שלי ננעלו על זוג עיניים מוכרות.
זה היה הוא.
זה נשמע כמו קלישאה, אבל הרעש סביבי באמת נחלש. כאילו מישהו הנמיך את הווליום של העולם והשאיר רק את הדופק שלי. הוא הסתכל עליי כאילו הוא זוכר. ואז התחיל ללכת לכיוון שלנו.
החברות שלי שמו לב מיד להבעה שעל הפנים שלי. הן עקבו אחרי המבט שלי, ראו אותו מתקרב, והחליפו ביניהן מבטים של “אהה, אז זה הסיפור.” אחר כך הן יגידו שהאוויר השתנה, שיש משהו כמעט מוחשי בתחושה סביב השולחן.
כשהוא הגיע, הרגליים שלי רעדו קלות. לקח לי שנייה להזכיר לעצמי לנשום. ואז—משום מקום—מצאתי בתוכי אומץ שלא ידעתי שיש לי. הרמתי את הראש, נתתי לו מבט בטוח מדי, ואמרתי בחיוך: “טוב, סוף סוף החלטת להגיע.”
הוא חייך חזרה, באותו חיוך עקום מהבוקר ההוא בכביש, וענה משהו משחקי באותה רוח—משפט שהבהיר שגם הוא נכנס למשחק הזה מרצון. החברות שלי השתתקו לגמרי.
הוא הושיט יד, לקח את שלי, ובתנועה שהייתה גם בטוחה וגם עדינה משך אותי אליו. הנשיקה שבאה אחר כך הייתה כזאת שלא משאירה מקום לספק. לרגע אפילו הוא נראה מופתע מעוצמת הרגע, כאילו גם לו זה יצא גדול מהתכנון.
כשנפרדנו מהנשיקה, הוא הסתכל לי בעיניים ושאל בפשטות: “אצלי או אצלך?”
במקום להיבהל, מצאתי את עצמי עונה שאני גרה במרחק הליכה—ושאם הוא רוצה, אפשר ללכת אליי. חלק בי שמח על יתרון הבית: מקום מוכר, תחושת שליטה, קרקע יציבה. כי האמת? בדרך כלל אני לא מכניסה זר הביתה בלי אלף בדיקות, שאלות, אינסטינקטים. אבל באותו רגע, הלב ניצח את הראש.
אני כמעט לא זוכרת את הדרך. בבית שמתי מוזיקה שקטה ברקע, מזגתי לשנינו משהו לשתות, והתיישבנו על הספה עם מרחק זהיר בינינו—כאילו כל הביטחון התפוגג בדרך. החלפנו כמה משפטים סתמיים על שום דבר, מין ניסיון לעטוף את המתח בנורמליות.
ואז החלטתי להפסיק להתחבא מאחורי נימוסים.
התקרבתי אליו מעט, הסתובבתי כך שהפנים שלי אליו, והרמתי את היד לגעת בלחי שלו. הייתה תחושה מחוספסת עדינה של זיפים, משהו אנושי ואמיתי. אמרתי לו, כמעט בצחוק על עצמי, שהרגשתי כאילו חיכיתי לו זמן רב. הוא לא זז, לא נרתע, רק נשאר שם—וככה, בלי דרמה, הוא נתן לי אישור שקט להמשיך.
מכאן הכול נעשה טבעי יותר. המגע הפך בטוח, הנשימות העמיקו, והמרחק בינינו נעלם. לא היה צורך במילים גדולות—רק בתשומת לב, בהקשבה, בהבנה הדדית של הקצב. הוא היה עדין, אבל גם יודע בדיוק מה הוא עושה, כאילו הוא קורא את הגוף שלי לפי התגובות הקטנות ביותר.
בשלב מסוים מצאנו את עצמנו בחדר השינה, באור רך של מנורה קטנה. הבגדים נותרו מאחור כמו פרטים לא חשובים. כל מה שנשאר היה קרבה, חום, והתחושה שאני, דווקא אני, האישה ה”זהירה” וה”צפויה”, מעזה להיות אחרת—פתוחה, נועזת, חיה.
הלילה המשיך כמו חלום מתמשך: רגעים של רוך, רגעים של תשוקה, צחוק חרישי בין נשימות, הפסקות קצרות כדי להסתכל אחד על השנייה ולוודא שזה אמיתי. ואני אמרתי לעצמי שוב ושוב: אם זה יהיה רק לילה אחד—אז לפחות שיהיה לילה שלא אשכח לעולם.
ואז… צפצוף.
שעון מעורר.
פתחתי עיניים בבהלה, שלחתי יד לכבות אותו, ובאינסטינקט הסתכלתי לצד השני של המיטה.
הסדינים היו מסודרים מדי.
שקט מדי.
ריק מדי.
הבטן שלי צנחה בהבנה אחת חדה: זה לא קרה. שוב.
עוד פנטזיה שהדמיון שלי בישל עד שהרגישה אמיתית לחלוטין—ורק האור האפור של הבוקר החזיר אותי למציאות, עם חיוך קטן של בושה… ועם תחושה משונה שהלב שלי עדיין מחפש את “מר מסוכן” בין הנתיבים.