המזגן עבד והזיעה בכל זאת ניצחה

היו 34 מעלות בשמונה בערב. הדירה ישבה ליד השוק הישן, עם וילון סגור ומזגן על המקסימום. שיר פתחה במכנס קצר בלי תחתונים ולא חיכתה לשיחה. היא משכה אותי לקיר ליד הדלת, פתחה את המכנס וירדה על הברכיים. הפה שלה היה קר מהמים ששתתה, והגוף שלי היה חם מהרחוב.

דקה על הרצפה הספיקה להעמיד אותי. היא צחקה ואמרה שאני נמס, ואז לקחה אותי לסלון.

השיש היה קר וזה בדיוק מה שהיה צריך

המטבח היה קטן והשיש נמוך. היא ישבה עליו עם הרגליים על הכתפיים שלי והלשון שלי בינה, בזמן שהמזגן נשף על הגב שלה. היא אחזה לי בשער, ביקשה לאט יותר ואחר כך אמרה עכשיו. הורדתי אותה לבטן על המזרן בחדר ונכנסתי חזק, עם יד על הפה כי הקיר דק והשכן הריץ טלוויזיה מעבר. היא נשכה את הסדין.

התהפכנו והיא ישבה הפוך, עם הפה עליי והלשון שלי עליה. כמעט גמרנו יחד. גמרתי על הגב שלה, היא מחקה באצבע והלכה למים.

התקלחתי לבד. היא החליפה סדין במהירות, לקחה מזומן מהשידה ואמרה לצאת בעוד שתי דקות כי מישהו בדרך. החצר הייתה ריקה והרחוב הריח אבק. באר שבע לא הסתירה את עצמה. הדירה כן.

בבוקר אחרי לא היה שום סימן

ישנתי בבית עם מזגן חלש משלה ונזכרתי בשיש הקר על הישבן שלה וביד על הפה. שלחתי הודעה אחת: יש מחר אחרי שש. היא ענתה שיש שבע. זה כמעט כל הסיפור החוזר בדרום. בלי לבבות ובלי שמות. יש שעה פנויה או אין.

סיפור דירה דיסקרטית בבאר שבע הוא כמעט תמיד כזה. פחות יין, יותר קיר קרוב, יותר מזגן, ויותר יד על הפה כשיש שכן. מי שמחפש מרפסת עם נוף טועה בעיר הזאת. מי שמחפש פריקה מוצא.

לפני שמזמינים בודקים מזגן וכניסה. אחרי זה נשאר הגוף. הרשימה יושבת בלוח דירות דיסקרטיות בדרום תמונת החדר חשובה. תמונת השיש לא חובה, כי בלילה חם השיש מגיע בכל מקרה.