אומרים שבתל אביב יש דלתות שלא נפתחות סתם כך. מאחורי חלק מהן מסתתר עולם שלא מדברים עליו בקול רם — רק לוחשים עליו בשיחות חצי גלויות, עם חצי חיוך.
נועה, תמר ואלינור לא חיפשו את העולם הזה. הוא מצא אותן.

זה התחיל בערב אחד שקט מדי. בקבוק יין, נרות, וחלומות שכבר התחילו להישרף. הן היו יפות, צעירות, מוכשרות — ועדיין, שכר הדירה לא שילם את עצמו, וההזדמנויות היחידות שעמדו בפניהן נראו כמו בדיחה אכזרית של החיים.

"מה אם נעשה משהו אחר?" שאלה אלינור, קולה שקט אבל חותך כמו להב.
"משהו שלא מלמדים באוניברסיטה."
כך הן הגיעו לאותה דירה ברחוב לא חשוב, בלי שלט, בלי סימן. רק דלת עץ כהה, וריח מתקתק שנישא באוויר.

הדירה הייתה כל מה שלא ציפו לו. אור רך, וילונות כבדים, מוזיקה שלא ממהרת לשום מקום. ענת — האישה שקיבלה אותן — לא נראתה כמו סרסורית. יותר כמו מנהלת של דירה דיסקרטית סודית.
"הכול בשליטתכן," היא אמרה. "כאן אין אף אחת שעושה משהו שהיא לא בוחרת."

והן בחרו.

הפעם הראשונה הייתה כמו כניסה לעולם מקביל. הלקוחות לא תמיד היו מה שחשבו. חלקם היו בודדים, חלקם מכושפים, חלקם פשוט רעבים למבט אנושי אמיתי.
תמר גילתה שיש לה יכולת לגעת באנשים — בלי לגעת באמת.
אלינור הפכה כל מפגש לריקוד.
ונועה… נועה התאהבה בתפקידים. היא לא הייתה רק נועה — היא הייתה מי שתרצה להיות, בכל ערב מחדש.

אבל זה לא היה רק המשחק או הכסף. זו הייתה התחושה של סוד.
של עולם ששייך רק להן.
של חוויה שלא כל אחת הייתה מעזה לגעת בה — והן לא רק נגעו. הן חיו אותו.

בלילות, כשהיו הולכות יחד לים, שותקות עם החול בין האצבעות והרוח בשיער, הן הרגישו דבר אחד ברור:
הן שונות עכשיו. חזקות יותר. יודעות יותר.

ומה קרה אחר כך?
תצטרכי לדמיין.

אבל הדירה ההיא?
היא עדיין שם. מחכה לאלו שמעזות.