הוא הגיע בשעה שמונה ורבע בערב. רחוב צדדי בדרום תל אביב, בניין מיושן עם מעלית חורקת. מספר דירה שהוזן מראש באפליקציה, קוד לדלת נשלח אוטומטית. הכל מתוכנן, מכוון, שקט. בדירה — מוזיקה חלשה, נר ריחני, וילונות סגורים. לא היה שם אף אחד.
יואב לא היה בטוח מה חיפש. אולי בריחה, אולי סיפור טוב. הוא היה עיתונאי פעם, היום הוא כותב לחברת שיווק תוכן, בעיקר כותרות שימכרו מזרנים. משהו בו נשחק. חבר סיפר לו על המקום הזה — דירה דיסקרטית בתל אביב שמציעה לא רק שירותים רגילים, אלא גם חוויה "מעבר". בלי לפרט.
הוא התיישב על הספה והסתכל סביב. הדירה הייתה רגילה למדי: מטבחון, חדר שינה עם מראה גדולה, שולחן עם בקבוק מים מינרלים וספל זכוכית. ואז הוא ראה את הפתק.
“החדר הזה רואה אותך אחרת. תסתכל במראה ותגיד את האמת. אחרת, לא תוכל לצאת.”
יואב גיחך. גימיק. אולי משחק תיאטרון אינטראקטיבי, אולי סתם קישקוש. אבל משהו בו נשאר לשבת.
הוא ניגש למראה. המראה השיבה את דמותו כמו שציפה — קצת עייף, שיער לא מסודר, גבר באמצע החיים שנראה כמו מי ששכח את הסיבה שבגללה התחיל.
הוא פלט, כמעט בצחוק, “אני לא יודע למה באתי לכאן.”
התמונה במראה השתנתה.
פתאום יואב ראה את עצמו עומד בלובי של העיתון הישן שלו, מביט לעבר המעלית, מהסס אם להיכנס לשיחה עם עורך חדש. הוא זכר את הרגע — הפעם בה בחר לוותר. במראה הוא ראה את עצמו אומר משהו, לא בורח. המעלית עולה.
הוא נרתע לאחור. ממצמץ. דמותו חזרה להיות רגילה.
הוא ניסה שוב. “אני לא מאושר.”
המראה לא הראתה אותו הפעם. היא הראתה את אשתו לשעבר, אורית, יושבת לבד בביתם הישן, מסתכלת על תמונה שלהם מהטיול ברומא. הוא חש עקצוץ בגרון. הם נפרדו בשקט, בלי דרמה, אבל משהו נשאר לא פתור.
המראה הראתה לו את היום שבו הוא בחר לא לדבר.
יואב התיישב שוב. הלב פעם מהר. זו לא הייתה בדיחה.
הוא התחיל לדבר — למראה, לעצמו, לחדר. הוא סיפר איך הרגיש שהוא נעלם בתוך חיים שהוא לא בחר, איך איבד את האומץ, את הכתיבה, את התשוקה.
כל פעם שדיבר אמת — המראה הראתה לו מה יכול היה להיות. לא תמיד יותר טוב, אבל תמיד חי יותר.
אחרי חצי שעה, הדלת צלצלה קלות. מסרון הופיע על הטלפון:
“הצגת אמת. אתה יכול ללכת. או להישאר עוד קצת.”
הוא נשאר. לא בשביל שירותי ליווי, לא בשביל הפנטזיה. בשביל השקט שבו סוף סוף הצליח להקשיב לעצמו.