הוא אהב את התחושה הזו — המדרגות הצרות, ריח הבושם באוויר, הדלת שנפתחת חרישית, והעיניים שמחפשות בעדינות ריגוש בלי מחויבות.
הוא לא היה כאן בפעם הראשונה. דירה דיסקרטית בחיפה הקטנה ברחוב צדדי בכרמל הפכה להרגל סודי, מפלט מהשגרה — כמו סיגריה בלילה גשום.
הוא לא ידע את שמן האמיתי של הבחורות. זה היה חלק מהקסם.

אותו ערב הוא הגיע מוקדם מהרגיל. צלצול, צעד שקט, ו… הדלת נפתחת.
אבל כשהביט בפנים, ליבו החסיר פעימה.

"נועה?"
היא קפאה. עיניה התרחבו, ורגע של שקט סמיך השתלט על החדר.
היא לבשה תחרה שחורה, שערה פזור, מבטה מהוסס — כמו תפסו אותה עירומה באמצע חלום אסור.
"עומר?" היא שאלה, כמעט בלחישה.

הם הכירו. טוב מדי.
בתיכון היא הייתה החברה הכי טובה של אחותו. הייתה אוספת אותו לפעמים מהבסיס, מספרת בדיחות גסות בדרך — תמיד הייתה ביניהם מין מתיחות כזו, לא מדוברת.
ועכשיו — הם לבד. במקום שכל כולו סוד.

"אני יכולה לבקש שתלך…" היא התחילה, אבל הוא התקרב. לא אגרסיבי. פשוט… קרוב.
"לא ידעתי שזו את. אני… וואו."
היא חייכה חיוך קטן. אולי מובכת, אולי נרגשת.
"גם אני לא חשבתי שיום אחד תיכנס לכאן. לא ככה."

היה רגע שבו הם יכלו לעצור. אבל הם לא רצו.
הוא שלח יד איטית וליטף את זרועה. היא לא זזה.
כשהשפתיים שלו פגשו את שלה — זה כבר לא היה על כסף. לא על תשוקה מזדמנת.
זה היה חשמל, מטען של שנים, פנטזיה ישנה שהתעוררה, כמו ניצוץ באפלה.

הם לא דיברו הרבה באותו ערב. לא היו צריכים.
הגוף שלה זכר אותו. והידיים שלו דיברו שפה שהיא הבינה היטב.
היא אחזה בשערו כשהוא ירד לה לאט, כאילו לאט מדי.
הוא לקח את הזמן שלו, כאילו מחפש תשובות בלשונה, בין ירכיה, בכל מקום שהיה אסור פעם.
והיא — נתנה לו להוביל, ואז לקחת שליטה. כמו משחק שלא נגמר.

אחרי שהכול נגמר, הם שכבו יחד, מתנשפים.
היא שברה את השתיקה:
"אתה לא תדבר על זה, נכון?"
"אני? ממש לא," הוא חייך. "אבל אני גם לא יכול להבטיח שזו תהיה הפעם האחרונה."

שלושה ימים עברו. שלושה ימים שהוא לא הפסיק לחשוב על מה שקרה.
הריח שלה עדיין דבק לו בחולצה. הידיים שלו הרגישו ריקות. והלב — מבולבל מהרגיל.

ואז, הודעה:

"אם אתה פנוי הערב… תבוא. לא לדירה. יש לי מקום אחר."

בלי לחשוב פעמיים, הוא ענה "כן".
הכתובת הייתה דירה במרכז הכרמל. בניין שקט, נוף לים, הרבה יותר אישי מהדירה ההיא.
הוא עלה במעלית, הדופק שלו הלם. האם זו באמת היא? או אולי… פנטזיה שמתארכת?

הדלת נפתחה — נועה עמדה שם, בגופייה לבנה דקה, בלי חזייה.
המבט שלה שונה מהפעם הקודמת: לא מופתע, לא נבוך — בטוח.
"נכנסת לי לראש," היא אמרה בשקט. "ואני שונאת להרגיש לא בשליטה."
הוא חייך, נצמד אליה. "אז אולי תשליטי בי הפעם."

היא לקחה את ההובלה.
משכה אותו פנימה, סגרה את הדלת בנקישה רכה.
דחפה אותו אל הקיר — נישקה אותו עמוק, טורף.
"לא דיבורים הלילה," היא לחשה לו באוזן. "רק גוף."

היא הובילה אותו אל המיטה כאילו היא זו ששולטת במשחק.
קשרה את ידיו עם צעיף משי — עומר צחק, מופתע מהצד הזה שלה.
ואז — היא התחילה לחקור אותו. לאט. מתגרה. שפתיים, שיניים, לשון חמה על כל נקודה שהוא לא חשב שאפשר לעורר בה תחושה.

כשהיא התיישבה עליו, גונחת לו לתוך הפה, הוא הרגיש איך הגבולות נמסים.
לא זונה. לא ילדה של פעם.
אישה. מלאה ברצון, בלהט, עם עבר שהוא מכיר והווה שהוא כבר לא שולט בו.

בסוף, כשנשארו רק הזיעה, הנשימות והשתיקה — היא לא שחררה אותו מהצעיף.
רק השעינה עליו את ראשה, כמו מישהי שנרדמת בבית.

"ומה עכשיו?" הוא שאל, כמעט בלחישה.
היא הסתכלה בו, עיניים מבריקות.
"עכשיו… אתה חוזר מחר."